האנונימי שהפך למנהיג בעל שם

איך נולד מנהיג? והאמנם מנהיגות היא תכונה מוּלֶדֶת או נרכשת ונלמדת?

שאלות חשובות אלה מנסרות בחללו של עולם מזה אלפי שנים, ואין להן תשובה אחת, בוודאי לא כזו המוסכמת על הכל. התבוננות בתורה עשויה ללמדנו הרבה בנושא זה, ולהצביע לפחות על תכונה אחת הנדרשת מ"רועה" – מנהיג, והיא היותו "רואה", רגיש – ולא אדיש, בוחן את המתרחש סביבו ומתרגם את ראייתו לא רק לדיבורים בעלמא אלא לפעולה, לתיקון עולם.

קיימא לן ממשנתם של חכמים הראשונים: "מקום שמילה נזכרת פעם ראשונה בתורה, שם הוא גילוי שורש העניין".

כך, לעניינה של תיבה, וכך בעניינה של דמות. "בוצין בוצין – מקטפיה ידיע" (ברכות מח, ע"א), דלעת יפה – כבר מראשית גידולה ניכרת היא.

הֵד לכך מצוי כבר במקרא עצמו, המלמדנו כי "גם במעלליו יתנכר נער" (משלי כ, יא). רצונך לדעת מהו אדם ומיהו אדם, כלך לך אצל בית גידולו וקרקע צמיחתו, אל "תבנית נוף מולדתו".

ראשית הופעתו של משה רבנו, אדון הנביאים, על תיבה ביאור הייתה. תחילת לידתו, לוטה בערפל הסוד. אכן, אף היא הייתה מלווה בראייה. לא שלו, אלא של שלוש נשים: אמו יוכבד, אחותו מרים ובת פרעה שהעניקה לו את שמו.

"ותהר האישה ותלד בן, ותרא אותו כי טוב הוא.. ותשם בה את הילד". יוכבד אינה מסתפקת, כשאר אחיותיה, בשמיעת הבשורות הנוראות, "התוכנית הסופית" של פרעה להשמדת "כל הבן הילוד". יוכבד "רואה", גם את הילד, גם את הנולד, עושה מעשה ומסכנת את חייה לשֵם הצלתו. בתבונתה ובתושייתה, היא מניחה אותו בתיבה, ומצילה אותו.

ה'רואה' השנייה היא מרים, הצופה במשה מרחוק "לדעה מה יעשה לו". גם מרים אינה מרימה ידיים לנוכח הגזרות. היא עושה מעשה, ונוטלת אחריות לשלום אחיה: "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו".

ה'רואה' השלישית היא בת פרעה: "ותרא את התבה בתוך הסוף… ותפתח ותראהו את הילד". בת פרעה הייתה יכולה להפטיר כדאשתקד, להמשיך בדרכה. מה לה ולאיזה ילד יהודי נטוש, הבוכה בתיבה?

אבל גם היא לא נותרת אדישה, אלא עושה מעשה, משילה מעליה את גינוני המלכות ושולחת את אמתה להציל את התינוק מסכנת מוות.

בשלב זה, משה עצמו, עדיין תינוק נטול שֵם, נראָה ואינו רואֵה.

אכן, משעה שגדל, הופך משה רבנו מה"נראה" הגדול ל"רואה הגדול". עיון בפרשיות הראשונות בספר שמות מלמדנו שמשה רבנו אכן לא "איש דברים" הוא, אלא איש מעשה.

אמירותיו החוזרות ונשנות "לא איש דברים אנכי", "הן אנכי ערל שפתיים", אינם תירוצים בעלמא אלא קווי אפיון. גם לאחר דברים הרבה שמשה רבנו אומר, עדיין תכונתו הבולטת היא ה"ראיה" – רגישות, אי אדישות, התבוננות ומודעות לצערם של אחרים, והיחלצות לעזרתם.

כך, בפסוק הראשון המתאר את "משה האיש" (שמות ב, יא): "ויהי בימים ויגדל משה ויצא אל אחיו, וירא בסבלתם, וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול". וכך גם "ביום השני": משה רואה "שני אנשים עברים נצים" ואינו עומד מנגד, "ויאמר לרשע למה תכה רעך".

כך גם בפרשת בנות יתרו. משה רואה את הרועים המגרשים את בנות כהן מדין, אינו מדבר מאומה (והשוו למפגש של יעקב עם הרועים אצל הבאר) אלא עושה מעשה: "ויקם משה ויושיען, וישק את צאנם".

ה"ראייה" מאפיינת גם את המשך חייו של משה. הוא "רועה" את צאן יתרו חותן משה, אך בה בעת "רואה" כל העת את שלום הצאן ואת שלום אחיו. משה "רואה" את "המראה הגדול הזה", את הסנה, ואינו נותר אדיש. ראייתו מיתרגמת למעשה. הוא "סר לראות", ובמעין "מידה כנגד מידה" נענה ב"ראייה" מקבילה, כפולה ומשולשת. כך, במעשה הסנה: "וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל". וכך בהמשך: "ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים… וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם".

משה רבנו מלמדנו שגדולתו של מנהיג אמתי ניכרת תחילה בכושר הראייה שלו. ביכולתו ל"ראות", להתבונן סביבו, לחוש את מצוקות ה'אחר', ולא להישאר אדיש או להסתפק בדיבורים אלא לחוש לעזרתו ולעשות מעשה.

(וארא תשפ"א)