בלב כבד

בפרשת השבוע משה מתבשר כי שליחותו הנתקלת באטימות לב מצד פרעה מכוונת מלמעלה. "ויאמר ד' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו…"(שמות י', א'). אמירה זו היא המשך למה שנאמר למשה בתחילת שליחותו "ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אתתי …" (ז', ג'). הקושי הגדול הוא, הכבדת הלב עומדת בסתירה לעיקרון הבחירה החופשית שהוא הבסיס לשכר ועונש, הביטויים "אקשה", "הכבדתי", אינם עולים בקנה אחד עם עיקרון זה! היטיב לבטא קושי זה המדרש "…אמר ר' יוחנן, מכאן פתחון פה למינין לומר, לא הייתה ממנו שיעשה תשובה, שנאמר "הכבדתי את לבו" (שמות רבה פרשה י"ג פסקה ג').
בחירה חופשית, היא יסוד באמונת ישראל. הכבדת הלב מערערת יסוד חשוב זה, מה טעם להלקות שוב ושוב את מי שנמנע ממנו מלשוב מרשעו? ובניסוחו הקולע של ר' אברהם אבן עזרא "רבים תמהו ואמרו, אחר השם הקשה את לבו, ומה פשעו ומה חטאתו…"? (שמות ז' ג'), לשאלה זו שתי תשובות עיקריות, הפוכות זו מזו. האחת רואה בהקשחת הלב חיזוק הבחירה החופשית. לאחר המכה שב האדם אל ד' מיראת העונש, מפחד. לא מרצון ומבחירה. הכבדת הלב משיבה את ה"בחירה החופשית" למקומה (ע"פ בעל ה"עקרים" מאמר ד' פכ"ה). השנייה רואה בהכבדת הלב שלילת ה"בחירה החופשית" כעונש על חטאי העבר. חטאיו של פרעה בניסיונותיו הבלתי פוסקים להשמיד את העם היהודי הביאו לכך שנשללה ממנו הבחירה (רמב"ם הל' תשובה פ"ו ה"ג ובשמונה פרקים פ"ח). ל"בחירה חופשית" יש גבולות וסייגים. הגעתו של משה אל פרעה מטרתה לפרסם שרצף בחירות שליליות, עשוי לשלול מהאדם את האפשרות לשוב ולבחור מרצונו החופשי.
יש מי שפירש שאין כל סתירה בין עקרון הבחירה החופשית לבין הכבדת הלב, אדרבא כדי לשמר את עיקרון הבחירה החופשית ה' מעורר את האדם להמשיך לפעול ולחשוב כפי שפעל וחשב תמיד, מבלי להשפיע עליו. עידוד זה מכונה בפרשה "הכבדת לב". הדוגמא המובאת מן התורה היא ההסכמה הניתנת לבלעם שביקש לקלל את ישראל דבר המנוגד לרצון ד', וחופש פעולה זה הוא המכשיל אותו פעם אחר פעם. גם אצל פרעה היה ניתן בנקל לשכנעו לשמוע בקול אלוקים אילו הראהו אלוקים מיד את ידו החזקה.
חוק "המוות המוחי-נשימתי", תשס"ח-2008 חוקק במקביל לאישורו של חוק השתלת איברים. קיימות היום ברפואה שתי הגדרות מקובלות למוות. הראשונה, היא הפסקה בלתי הפיכה של פעולת הלב והריאות. מוות מוחי נשימתי מוגדר כהפסקה מוחלטת ובלתי הפיכה של פעילות גזע המוח, האחראי על מצב ההכרה, יכולת הנשימה, לחץ הדם והדופק.
לשאלה מתי מסתיימים החיים – במות הלב או המוח, השלכות הרות גורל בתחומים הלכתיים רבים; מעמדה של אישה – אלמנה, יבמה, או אשת איש. היתר עגונה. הפסקת הטיפול הרפואי בחולה. דיני טומאת מת וטומאת כוהנים. ההיתר לחלל שבת ולטפל בחולה כל עוד הוא חי, ועוד. עם התקדמות הטכנולוגיות הרפואיות המאפשרות השתלת איברים, התגלעה מחלוקת בין הפוסקים בשאלת סיום החיים, בהקשר לקצירת איברים לצורך השתלתם בתמונה קלינית של מות המוח, כאשר ליבם וריאותיהם הופעלו באמצעים מלאכותיים. הרפואה מגדירה כבר שנים רבות את הפסקת פעילות המוח כמוות לכל דבר, גם כאשר הלב ומחזור הדם מתפקדים בתמיכת מכשור רפואי. קיימים כיום אמצעים מתוחכמים המאפשרים לקבוע בוודאות שהפסקת פעילות המוח, כולל גזע המוח, היא בלתי הפיכה באופן מוחלט. הפוסקים נחלקו האם הלב, המזרים דם וחמצן לאברי הגוף ובהם המוח, ובו תלויים חיים, הוא האיבר העיקרי לעניין קביעת מוות, או שמא המוח האחראי ושולט בין היתר על הפעלת מערכת הנשימה.
אין במקורותינו התייחסות ישירה וברורה לשאלת קביעת המוות. המחלוקת יסודה בהבנת הסוגיה התלמודית המתירה לחלל שבת ולסלק גל אבנים בכדי להציל אנשים חיים הקבורים מתחתיו, כל עוד הם חיים. ממסקנת הסוגיה עולה כי החוטם, הנשימה, היא העיקר. קביעה זו נשענת על הפסוק "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו" (יומא דף פ"ה ע"א). "מת" הוא אדם שהפסיק לנשום, וכך גם נפסקה ההלכה (או"ח שכ"ט סעי' ד'). קביעה זו הביאה פוסקים חשובים כדוגמת הרב משה פיינשטיין, הרב שאול ישראלי, הרב אברהם שפירא, הרב מרדכי אליהו, הרב עובדיה יוסף, ויבדל"א הרב זלמן נחמיה גולדברג, לצדד בקביעת המוות המוחי- נשימתי כמוות לצורך השתלת איברים. לעומתם פוסקים חשובים אחרים תולים את קביעת המוות בהפסקת פעולת הלב, ומה שתלה התלמוד קביעת המוות בנשימה אינו אלא שוודאי כבר פסק גם הלב בשלב זה. כך דעתם של הרב אליעזר יהודה וולדינברג, הרב יוסף שלום אלישיב והרב שמואל וואזנר.
(בא תשעז)