מרדכי גרנביץ
בתל אביב של שנות השישים, הסתובבו הרבה שברי בני אדם. אודים מוצלים, שאבדו אשה וילדים, הורים ואחים, ולפעמים גם השפיות נעלמה אי שם בתופת. סבא היה צבר, מבוגרי הלח"י, סבתא הגיעה לארץ כילדה היישר למאה שערים. את ביתם הקימו בתל אביב הקטנה, אבל לא רק חמשת ילדיהם הסתובבו בבית ההוא השוכן כבוד ברחוב אחד העם.
מרדכי היה יהודי ששרד, בודד וערירי. הוא היה מגיע דרך קבע ממושב הזקנים באלנבי לארוחות שבת אצלם. אף אחד לא ממש אהב לשבת לידו, כיון שלא תמיד הריח העיד על מקלחת חמה של יום שישי, גם לא חמישי, ומי יודע מתי כן. סבתא, שהבינה את הסיטואציה, היתה מתיישבת לידו, מדברת איתו. נותנת לו הרגשה של בית. ולא רק בארוחת שבת. גם בסתם קפה של יום חול.
במוצאי שבת היתה "קביעות", אלי היה מגיע לשתות קוניאק. סבא היה מכין את הבקבוק אחר הבדלה, ועושה איתו "לחיים". שבוע אחרי שבוע, שנים.
אנשים רבים היו מבאי ביתם, טיפוסים שונים, שבורים ורצוצים, אבל הכוכב הראשי היה בערל'ה. בערל'ה איבד במלחמה את כל משפחתו. הוא היה סוג של גאון שידע, למשל, לחשב בשניות ספורות באיזה יום יחול סוכות בעוד עשרים שנה… בעברו עבד בבית הדפוס בו ה"חפץ חיים" הדפיס את ספריו. אנחנו מדברים על ימים שהיו יושבים לסדר את האותיות כדי להדפיס אותן. עבודת נמלים שה"חפץ חיים" לא רצה שתיעשה שלא בנוכחותו. וכך יצא שבערלה זכה לבלות ימים שלמים במחיצתו… אהבה היתה לו לכדורגל. במוצאי שבת היה מגיע כדי לצפות במשחק ששודר. כשהוא מתיישב סנטימטרים ספורים מהמסך השחור לבן, ועוקב כל כולו אחר המשחק, כשאתה רואה אותו זז ימינה ושמאלה יחד עם הכדור… בני הבית היו ממשיכים בעיסוקיהם, וכשהסתיים המשחק היה קם ללכת וכולם ידעו שגם אם משום מה לא יבוא באמצע השבוע, הרי שבמוצ"ש הבא הוא יתייצב כמו שעון…
אין לי מושג איך אפשר לפתוח ככה את המרחב הפרטי, באופן כה תדיר וכה מזמין… אבל בכל פעם ששיח בחירות קולני מידי של "אנחנו" ו"הם" מעכיר את רוחי, אני מפליג במחשבותיי אל תל אביב הקטנה של אודים מוצלים, כדי להזכיר לעצמי שטוב מתבטא במעשים "קטנים" של פתיחת שערי הבית והלב, של נתינת מקום, בשקט, בקטנה, בחיים עצמם.
(וארא תשפ"א)
נהנת בכל פעם לקרוא ולהלך לקראת שבת עם הפנינים שלך. תודה גדולה