פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)בין ארבעת ראשי השנים שנקבעו במורשת ישראל, ודומה שתופעה יחידה היא בעולם, קובעת המשנה במסכת ראש השנה את יום ט"ו בשבט כ"ראש השנה לאילן". יום מיוחד בשנה שבו המוקד אינו האדם אלא הטבע.
קביעה זו מבטאת היטב עיקרון חשוב בעולמה של יהדות, שביטוייו ניכרים היטב גם בעולם המשפט: חובת השמירה על ה"טבע", על עולמו של הקב"ה. לפי מסורת ישראל מקדמת דנא, חובתו של האדם היא לשים לב לא רק להגנה על זכויות האדם (והמה, כמובן, עיקר) אלא גם לחובתו לשמור על הטבע, על האילנות והפרחים. כמאמר חכמים: "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשיי כמה נאים הן, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך".
ודוק: "תן דעתך!". השמירה על הטבע אינה יכולה לבוא בהיסח הדעת, כבדרך אגב. עליה להיות פרי של דעת ומחשבה, תכנון לטווח רחוק הלוקח בחשבון לא רק את צורכי ההווה אלא גם את צורכי העתיד לדורות יבואו.
בין השאר, קיבלה שמירה זו ביטוי מעשי בהלכה היהודית האוסרת על קציצת עצים שלא לצורך, ואיסור "בל תשחית". אכן, משמעותה רחבה הרבה יותר. מחובת האדם להימנע מפעולות שעשויות ל"קלקל ולהחריב" את העולם, נובעת חובתנו למנוע את זיהום האוויר ומקורות המים, וחובת ה'עשה' הפעילה בעשיית פעולות לתיקונו דוגמת מעבר לשימוש בחומרים שאינם מסרטנים ומִחְזוּר פסולת.
פרשיות יציאת מצרים הנקראות בתקופת "ראש השנה לאילן" (שמועדו נע בין ר"ח שבט, כדעת בית שמאי לט"ו בשבט, כדעת בית הלל), מדגישות אף הן את הזיקה ההדוקה שבין האדם והטבע.
כך, למשל, מדגיש הכתוב "היום אתם יוצאים בחודש האביב" (שמות יג, ד), והתורה חוזרת, כופלת ומשלשת הדגשה זאת בספר דברים (טז, א) "שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלוקיך, כי בחודש האביב הוציאך ה' אלוקיך ממצרים לילה".
שירת הים, נותנת ביטוי נוסף, ציורי, גם למקומם המרכזי של המים במחזור החיים היהודי. על דרך ההרחבה, ניתן לומר כי הפסוק שניצב במרכז האירוע – "והמים להם חומה, מימינם ומשמאלם", אינו רק תיאור של אירוע מן העבר הרחוק, אלא גם צו לדורות: עלינו לשמור על מקורות המים שלנו, שבהיעדרם אין חיים לעולם.
מעגל החיים היהודי נע כל העת על שני הצירים, הציר ההיסטורי והציר הטבעי. בין "חג החירות" ל"חג הקציר", בין "חג מתן תורה" לבין "חג הביכורים", בין "חג הסוכות" לבין "חג האסיף".
אלפיים שנות גלות הרחיקו יהודים רבים מן הטבע. הפרחים והאילנות – כמו גם בעלי החיים – נודעו להם רק כיצורים וירטואליים, אגב עיון תיאורטי בתיאורי הטבע הנפלאים שבמקרא (דוגמת מזמור "ברכי נפשי") או מסוגיות המשנה ותלמוד שרוויות בניחוחם של עשרות מיני עצים וצמחים, פרחים ובעלי חיים.
החזרה לארץ ישראל מבטאת שיבה מחדש אל הטבע. ודומה שלא לחינם נמשלה וסומלה גאולתם של ישראל (ואף דימויה הלשוני נלקח מעולם הצומח, "ראשית צמיחת גאולתנו") בהוויה פיזית, גשמית, ארצית, המחברת את ישראל לאילנות דווקא. במראה שנגלה בחזון יחזקאל (לו, ח) "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" ראו חכמים את סימן הגאולה, עד שאמרו עליו "אין לך קץ מגולה מזה!" (סנהדרין צח, ע"א). לא קולות וברקים, ולא רעש. לא מחזות א-לוהים ולא השגות נעלמות ב"רזין דרזין". אלא ענפים ופירות, ש"נישאים" מחדש לעם ישראל, ומתחברים עמו בקשר מחודש.
אותם עצים, ענפים ופירות, מבטאים משהו מן המייחד והמאחד. העצים למיניהם, כמו גם ענפיהם ופירותיהם, מסמלים את החברה האנושית בכלל, ואת החברה היהודית בפרט. לכל אחד מהם צבע משלו, צורה משלו, ואין האחד זהה לחברו. כל אחד מהענפים פונה לכיוון אחר. יש ענפים הנוטים לצד ימין, ויש הפונים לשמאל. יש עצים עשירים בפירות ויש עניים ביבול. חלקם קרובים זה לזה, וחלקם רחוקים זה מזה. ויש שענף אחד מנסה לטפס על חברו, או מונע את גידולו של האחר. הצד השווה שבהם – שבסיסם משותף, וכולם יונקים ממקור אחד, ושואפים לגדול ולצמוח.
החברה הישראלית מורכבת מהרבה גוונים. דתיים וחילוניים, בעלי דעות ימניות ושמאליות, אשכנזים ומזרחים, עולים חדשים וותיקים, צעירים ומבוגרים, נשים וגברים. לעתים נדמה שהשסעים גדלים ומתרחבים, עד כדי איום על החברה כולה. ועם זאת, הקרקע המאחדת, הבסיס ומקורות המים משותפים הם: המורשת היהודית, היעד והייעוד המשותפים – כינונה של מדינה שערכיה יהודיים ודמוקרטיים – הם הערובה להשתרשותנו בארץ ציון וירושלים, להמשך צמיחה וגדילה.
(בשלח תשעז)
