אל תהיו ארבה

"לא יהא אדם ער בין הישנים ולא ישן בין הערים, ולא בוכה בין השוחקים ולא שוחק בין הבוכים, ולא יושב בין העומדים ולא עומד בין היושבים…כללו של דבר- אל ישנה ממנהג הבריות".

(מסכת דרך ארץ זוטא, פרק חמישי).

ברוך החונן לאדם דעת.

לזרום? ללכת עם העדר? או אולי לפתח את הייחודיות שלנו?

בפרשת בא מספרת התורה על שלוש המכות האחרונות שהביא ה' על מצרים.

נעמוד הפעם על משמעותה של מכת הארבה.

הארבה הוא סוג של בעל חיים שמבטא אוסף של הרבה פרטים, שאין להם שום תכלית, שום הבחנה והבדלה בין כל פרט, שום רעיון או מטרה משותפת המובילה אותו. הדבר היחיד שמניע את הארבה הוא "כולם עושים כך, אז גם אני…".

לכן, הארבה הוא הבריאה היחידה שנקראת על שם הריבוי שלה- בגלל שהם הרבה, הם נקראים ארבה. זו כל מהות הארבה, אין לו שום מהות פנימית אישית וייחודית. היבט זה בא לידי ביטוי גם מבחינה ביולוגית: ארבה שחי כפרט בודד משתנה כצורה פיזית והופך מארבה לחגב. וכן להיפך: כאשר חגב בודד מתחבר ללהקת ארבה, גופו משתנה מצבע ירוק לצבע שחור עם כתמים צהובים והוא משנה את אורחות חייו (למשל שעות הפעילות שלו). הארבה אכן מבטא את תופעת ה"עדר". כשהוא לבד, הוא משהו אחד. כשהוא הולך עם העדר, הוא הופך להיות זהה לכולם.

אם כך, הרי שלא סתם מכת הארבה מכוונת כנגד ספירת ה"דעת". הארבה חסר הדעת, חסר ההבחנה במהות הייחודית ההולך כעדר, פגע במצרים חסרי הדעת שלא הבחינו ולא הפנימו את כולו של בורא העולם אל מול כוחות העבודה הזרה שהם עבדו.

מכה זו גרמה למצרים ולעם ישראל להבין שכאשר מתייחסים בחוסר דעת, בחוסר הבחנה והבדלה, נפגעים מכך.

מה נחשב לנורמלי? מה חריג? מי קובע?

לעיתים החברה קובעת לנו איך יראה כל דבר בחיינו. אם זה משהו טוב, היא מריעה לנו. אם זה לא מקובל- היא דוחה אותנו.

הייחודיות שלנו נראית לעיתים כמו בריחה ופגיעה בערכי החברה.

כדי לשמור על ייחודנו, עלינו ללמד את עצמנו כיצד לנטרל רעשי רקע של דימויים, דעות קדומות, הסברים מלומדים ואופנות חולפות- ולהקשיב ללב, לקול האמיתי שבתוכנו. הליכה פקוחת עיניים ולב.

עלינו לשמור על הקול הייחודי שלנו ועדיין להמשיך להיות חלק מסביבה תומכת ומקבלת.

יש חשיבות חברתית רבה לציטוט שהבאתי בתחילת דברי ומנגד- יש חשיבות גם לייחודיות שבתוכנו. להיות מיוחדים, לתרום לעולם את מה שהתברכנו בו.

אל המקום השפוי הזה עלינו לשאוף.

איך?

בדרך הייחודית לנו. כל אחד יחשוב לעצמו איך לא להיות "ארבה" (כמו בפרשה) ובכל זאת לתרום הרבה.