המטכ"ל המצרי במבוכה

עשר המכות שחוו מצרים מקפלות בתוכן תהליך חינוכי שעברו המצרים, בני ישראל והעולם כולו.
על פי האברבנאל, חלוקת המכות לשלוש הקבוצות כפי שקבע רבי יהודה (דצ"כ, כעד"ש, באח"ב), מרמזת על מסר חינוכי שונה שיש בכל אחת מהן.
הקבוצה הראשונה מערערת את כפירתו של פרעה בקיומו של הקב"ה. במכת דם נאמר "בזאת תדע כי אני ה' " ובמכת כינים מודים החרטומים כי "אצבע אלוקים היא".
הקבוצה השנייה – ערוב, דבר ושחין – מערערת את כפירתו של פרעה בהשגחה ה' בעולם. במכות אלו חוטפים את המכות, וישראל לא. במכת הערוב נאמר " למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ".
הקבוצה השלישית מבליטה את יכולתו של ה' לשנות את חוקי הטבע, . גם בזאת כפר פרעה. לכן שם נאמר "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ". זהו תהליך סדור של שלוש קבוצות של מכות המלמדות את עיקרי האמונה.
בסוף התהליך, לאחר מכת החושך, ולכאורה בלי קשר אליהן, בולט פרק שלם שעוסק בציווי על ישראל לקחת כלי כסף וכלי זהב מהמצרים. בתוכו מסתתר פסוק מפתיע. "ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים, גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם". איך הגענו לאהבה זו בתוך העימות לחיים ולמוות בין ישראל למצרים? ומדוע פרעה עצמו אינו מוזכר בפסוק זה אלא דווקא שתי אוכלוסיות עבדיו של פרעה והעם?
מסתבר, שבמקביל לתהליך החינוכי באמצעות המכות, מתנהל במצרים תהליך פוליטי – חברתי מרתק. טרם ניחתה מכת הדם, היה במצרים קונצנזוס מוחלט של תמיכה בפרעה. כל המעמדות אהבו את ההתעמרות בעם ישראל וניצולו. אחדות זו שרדה עד מכת הכינים. שם מתחילה ה'חריקה' הראשונה. החרטומים נכשלים בניסיונם להוציא כינים מהקרקע והם מודים: " ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלוקים היא…". החרטומים מבינים שיש פה יד א-לוהים אך פרעה לא מקבל את המלצתם. החרטומים נדחקים משולחן קבלת ההחלטות ופרעה כבר לא שומע אליהם.
במכת ברד הקב"ה מתחיל לפורר את מחנה מצרים. גם למצרים ניתנת האפשרות להציל את ממונם. " הירא את דבר ה' מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים". סביר שחלק מעבדי פרעה בשקט הצילו את ממונם. האמונה העיוורת של עבדי פרעה, שריו וקציניו במנהיגם הולכת ונסדקת.
לקראת מכת הארבה, המאיימת על מצרים ברעב מוחלט בפעם השנייה ואולי בחורבן, כבר מתחילים ניצנים של מרד. " ויאמרו עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויעבדו את ה' א-לוהיהם, הטרם תדע כי אבדה מצרים".
המטכ"ל המצרי כבר מבין שעתידה של מצרים הוכרע, אלא אם כן ישנה פרעה את דרכו. המטכ"ל מפציר בו לשנות את האסטרטגיה שלו אולם ללא הועיל.
אחרי מכת ארבה פרעה נשאר לבד. כאשר ה' מחזק את לבו מוזכר הפעם רק פרעה ללא עבדיו " ויחזק ה' את לב פרעה ולא שילח את בני ישראל".
במכת חושך קורה קרע סופי במשא ומתן בין פרעה למשה. פרעה משלח את משה מעליו ואף מאיים עליו במוות אם שוב יופיע לפניו. משה כבר עם ביטחון עצמי רב ועונה לפרעה "כן דיברת לא אוסיף עוד ראות פניך". בשפה שלנו אומר לו משה "אתה פרעה עוד תחזר אחרי שאשוב אליך". משה מרשה לעצמו לצאת מפרעה בחרי אף". משה אסרטיבי ונחוש. הוא מרגיש שווה לפרעה ולא 'רק' נציגו של עם עבדים.
בשלב הזה פרעה ומקורביו לבד במערכה. העם וההנהגה המצרית מבינים את האסון המתקרב ומחדשים את היחסים עם השכנים היהודים. הפסוק "ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים" נמצא בהקשר הנכון.
כאז גם היום. כאשר אנחנו מאוחדים וחזקים וברור שה' איתנו , אנו זוכים לחיבוק מהגויים שסביבנו. בדרך כלל זה חיבוק מפחד ולא מאהבה, אך זה עדיף מהמצב ההפוך. כאשר אנו חלשים ונבוכים, לעולם שסביבנו אין בעיה שנחזור להיות עם עבדים.
(בא תשסז)