נוטריקון מַטֶה הגאולה – כיצד בונים אמונה?

נוטריקון מַטֶה הגאולה – כיצד בונים אמונה?
איתן פינקלשטיין, דוקטורנט לתנ"ך ב'מכון הגבוה לתורה' באוניברסיטת בר-אילן

אמר לו: 'היאך אביא עליו עשר מכות?' אמר לו: "ואת המטה הזה תקח בידך" (שמות ד', יז). אמר רבי יהודה: המטה משקל ארבעים סאה היה, ושל סנפרינון היה, ועשר מכות חקוקות עליו נוטריקון: דצ"ך עד"ש באח"ב. אמר לו הקב"ה: 'בטכסיס הזה הבא עליו את המכות'. שמות רבה ח', ג.

את נוטריקון המכות מכירים כולנו מתוך ההגדה של פסח, אך בהגדה אנו נפגשים עם הנוסח התמציתי: "רבי יהודה היה נותן בהם סימנים: דצ"ך עד"ש באח"ב". המעיין בגרסה זו של דברי ר' יהודה, עלול לחשוב כי כל מטרתו היתה נתינת סימן שיַקֵל עלינו לזכור את סדר המכות.
אך לפי דרשתנו נראה שלנוטריקון זה טעם עמוק ביותר, והוא מתואר כ'טכסיס' שדווקא על פיו יש להכות את המצרים. הדרשה מתארת אותו כחקוק על מטהו של משה, אותו מטה שחז"ל ראו בו את אחד מעשרת הדברים הפלאיים שנבראו בערב שבת בין-השמשות (אבות ה', ו), ואם כן יש מקום לנסות להתחקות אחר פשרו של נוטריקון זה.
כבר ה'לקח טוב' הבחין בכך שחלוקת המכות לשלשות אינה מקרית: "ודע כי מכת הכנים בלא התראה הביאה הקב"ה עליהם, וכן השחין והחֹשך, וסימן כח"ש, חשבתי בלבי לומר על אלו השלשה למה הן בלא התראה, כי על השנים היה מתרה בו, ועל השלישי לא היה מתרה בו – כסימנו של ר' יהודה דצ"ך עד"ש באח"ב" (לקח טוב, שמות ח', טו).
הלקח טוב הפנה את תשומת ליבנו לכך שהנוטריקון אינו מחלק את עשרת המכות בצורה מקרית, אלא הוא מושתת על המבנה הסדרתי הפנימי שלהן, המסודר בשלוש שלשות כשבסופן מכת בכורות. אם נעיין בפרשתנו ובפרשה הבאה, נוכל להבחין שלפני כל אחת מן המכות הראשונות בכל שלשיה (דם, ערוב וברד) קדמה התראה על שפת היאור, לפני המכות האמצעיות (צפרדע, דבר וארבה) קדמה התראה בבית פרעה, ואילו לפני שלושת המכות האחרונות (כינים, שחין וחושך) לא היתה כל התראה.
האברבנאל היה הראשון שהבחין כי שלשות אלה מתאפיינות לא רק בסדר פנימי, אלא גם במטרה אמונית שונה המייחדת כל שלשה. נראה כי באופן מכוון דווקא בהתראה על שפת היאור, אלוה מצרים, הוגדרה המטרה האמונית של סדרת המכות הבאה, וניתן לראות כיצד מטרה אמונית זו ממומשת באמצעות שלושת המכות המשתייכות לסדרה.
המטרה של הסדרה הראשונה, דצ"כ, היא עצם ההכרה במציאות ה', תוך אבחנה בין אלוקי אמת לבין כוחות השקר והטומאה של קוסמים וחרטומים למיניהם, שמילאו את ארץ מצרים. בהתראה על שפת היאור שלפני מכת הדם, מוגדרת מטרה אמונית זו: "בזאת תדע כי אני ה' " (ז', יז). במהלך מכת הדם והצפרדע מצליחים החרטומים לעשות כן בלטיהם (ז', כב; ח', ג), אך במכה השלישית מושגת המטרה האמונית של הסדרה, והחרטומים מודים כי "אצבע אלוקים היא" (ח', טו).
לאחר שהושלמה קומת האמונה הבסיסית של ההכרה במציאות ה', מיועדת הסדרה השניה, עד"ש, להוסיף לקומה זו את האמונה בהשגחת הקב"ה על עולמו. הכוזרי מביא את עמדתו המפורסמת של הפילוסוף המכיר במציאות האל, אך מתנער מכל קשר שלו עם עולמנו, תוך שהוא התנגדות לעקרון השכר והעונש והאבחנה בין צדיק לרשע. אל מול עמדות שכאלו, קובעת ההתראה על שפת היאור שלפני מכת הערוב: "והפליתי ביום ההוא את ארץ גֹשן אשר עַמי עֹמד עליה, לבלתי היות שם ערֹב, למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ" (ח', יח). ואכן במכות המשתייכות לסדרה זו מודגשת האפליה בין ישראל למצרים, ואף בין מקנה ישראל למקנה מצרים, ללמדך על השגחת ה' על נבראיו ואבחנתו בין צדיק לרשע.
הקומה השלישית מוגדרת בהתראה שלפני מכת הברד, הפותחת את הסדרה השלישית: "בעבור תדע כי אין כמֹני בכל הארץ" (ט', יד). במציאות האלילית שבמצרים, גם לאחר שיכיר האדם בה' ובהשגחתו על העולם, הוא עלול לחשוב כי אכן ה' הוא אל חזק, אך הוא אחד מני רבים, חלילה. לכן מודגש במכות הללו יחודן של המכות: ברד – "כבד מאֹד אשר לא היה כמֹהו במצרים למן היום הוסדה ועד עתה" (ט', יח); ארבה – "אשר לא ראו אבֹתיך ואבות אבֹתיך מיום היותם על האדמה עד היום הזה" (י', ו). מכת החושך מייצגת אף היא את ייחודו של ה' בכך שהיא מבטאת את שליטת ה' על האל החזק ביותר בפנתיאון האלים המצרי – אל השמש.
מכת בכורות המהווה את ה'מַכֶּה בפטיש' של 'תכסיס נוטריקון המַטֶה', כוללת בתוכה את שילובן של שלושת הקומות: הקומה הראשונה באה לידי ביטוי בהדגשה על כך שה' הוא שפעל בעצמו במכה זו: "אני יוצא בתוך מצרים" (י"א, ד) – "אני" – ולא מלאך, "אני" – ולא שרף. הקומה השניה מודגשת באפליה בין בכורות המצרים לבכורות ישראל, ואף בין אלו ששמו את הדם על המשקוף לבין אלו שנמנעו מכך. הקומה השלישית מתבטאת בתיאור הצעקה הגדולה שהיתה "בכל ארץ מצרים אשר כמֹהו לא נהיתה וכמֹהו לא תֹסִף" (י"א, ו).
לאחר עיון בדברים אלה, ניתן להתחיל ולהבין את סוד הנוטריקון הפלאי, המתואר על ידי חז"ל כחקוק על מטה הגאולה עוד מימי בראשית. כך גם ניתן להבין את ההדגשה של דרשתנו כי ה' ציווה את משה להביא את המכות דווקא בטכסיס זה, שכן רק בדרך זו יגיעו המצרים וישראל כאחד להאמין במציאתו, בהשגחתו ובייחודו של אלוקי ישראל.
(וארא תשסז)