הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')יצחק אבינו מצטייר כדמות פסיבית ביותר. בעקדה, אברהם הוא הפעיל ואילו יצחק נעקד. בהגיעו לפרקו אביו דואג לו לשידוך, ועבד אביו מביא לו את אשתו. כשהוא חופר בארות, אלה אותן בארות שחפר אביו אברהם, ובהענקת הברכות לבניו, אשתו ובנו מנתבים את ברכותיו. ההתייחסות ליצחק כאל דמות פסיבית מתעצמת עם התואר "עולה תמימה" שהעניקו לו חז"ל (ב"ר, סד, ג).
יצחק מתגלה בכל האירועים האלה גם כוותרן גדול. הוא לא מתעמת עם אביו בעקידה, הוא לא מתעקש לבחור לעצמו אישה, וכשעבדי אבימלך דוחקים את רגליו בתוקפנות, הוא רק מבצע נסיגה. הם סותמים את בארות אביו והוא מוותר, הם אומרים לו "לך מעמנו" והוא הולך. כשהוא חופר בארות, הם באים לריב, והוא אינו מתעמת אלא מוותר, והולך כל פעם לחפור באר אחרת.
האם יש לראות את יצחק כמפסידן (לוזר) גדול, תמים בפוליטיקה? לא ולא! לכל אחד מהאבות הייתה דרך משלו לפלס את דרכו בחיים ולהתמודד עם הסביבה העוינת. אברהם עשה זאת תוך פעילות נמרצת, ולעתים אף תקיפה. הוא התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה, קרא בשם ה' ועשה נפשות, הפריד את לוט, לחם במלחמה עם ארבעת המלכים, התעמת עם אבימלך ועוד. יעקב פעל ביצירתיות, תחכום וערמומיות מול עשיו ומול לבן. יצחק, לעומתם, השיג את שלו דווקא בכך שלא עמד על שלו. יצחק התרכז בפעילות חיובית תוך הימנעות מעימותים עם סביבתו. הוא יישם את הפתגם שטבע מייסד תנועת המוסר, רבי ישראל מסלנט: "במקום לכרות בור לחברך, בנה גבעה לעצמך".
באסטרטגיה של יצחק שלובים שני מרכיבים המשלימים זה את זה: הוא אוחז במידת הוותרנות, אך במקביל מגלה נחישות ועקשנות. יצחק נצמד לארץ ישראל באופן שאינו ניתן לעקירה. כשהיה רעב בארץ אביו אברהם ובנו יעקב ירדו מצרימה, ואילו הוא הצטווה: "אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ" (כו, ב). בניגוד לאברהם וליעקב, שהיו אנשי מקנה ורועי צאן, וכדרכם של רועים היו נודדים, יצחק נצמד לקרקע, והיה עובד אדמה. הוא זרע ומצא מאה שערים (כו, יב), והלך והתעצם לעומת הפלישתים (כו, טז).
מידת הוותרנות מתאימה ליצחק, המזוהה עם הדבקות בארץ, שכן ארץ ישראל דורשת ותרנות רבה. המכנה המשותף של כל המצוות התלויות בארץ מצוי בדרישה מהאדם לוותר משלו למען אחרים. הרמב"ם מסביר שכל אחד מהאבות חידש מצווה בעולם: אברהם חידש את מצוות ברית המילה, יעקב הוסיף את מצוות גיד הנשה, ויצחק היה הראשון להפריש מעשרות (הלכות מלכים, ט, א).
מידת הוותרנות שאפיינה את יצחק יכולה להסביר את דברי חז"ל שדווקא הוא עתיד לשכנע את ה' למחול לעם ישראל על חטאיו. חכמים עמדו על הפסוק: "כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ" (ישעיהו סג, טז), והסבירו שלעתיד לבא יאמר הקב"ה לאברהם וליעקב: "בניך חטאו לי", והם יענו: "ימחו על קדושת שמך". יצחק, לעומת זאת יאמר: "ריבונו של עולם, בני ולא בניך?!" (שבת דף פט, ב). אברהם ויעקב, שנהגו בקפדנות ביחס לבניהם, לא יוכלו ללמד זכות על בני עם ישראל, אולם יצחק היה ותרן ומוחל ביחסו לעשיו, ולכן כשיעמדו ישראל לדין יוכל לטעון: כשם שהייתי רחום וסלחן כלפי עשו בני, כך אתה, ה', רחם על בניך וסלח להם (עיון יעקב, שם).
היכולת להיות ותרן כשצריך, איננה אומרת להיות פראייר, אלא להיפך, זוהי הדרך בה כולם משיגים הכי הרבה. מידה זו חיונית בחיי המשפחה כמו גם בחיים החברתיים, ולעתים אפילו בזירה הפוליטית. יצחק מלמד שמי שמתמקד בעשייה חיובית בעקביות, ובה בעת יודע מתי להשתמש במידת הוותרנות, הוא זה שזוכה בניצחון. לכן יצחק צחק אחרון. (תולדות תשפ)
