לתכנן עכשיו את סעודת ההודיה של אחר-כך

המכילתא דרבי ישמעאל לבשלח (מסכתא דויהי פרשה ג), מציע קריאות שונות לדבר הקב"ה למשה "מה תצעק אלי", המשליכות על הבנת הרגע שאחרי צעקותיהם של בנ"י לה' ודבריהם אל משה: "הבלתי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר" ולפני תחילת הנס הגדול.

"'ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי', ר' יהושע אומר: אמר הקב"ה למשה, משה אין להם לישראל אלא ליסע בלבד". מדברי ר' יהושע משתמע שלא עת דברים/תפילה היא, אלא עת למעשים. בנ"י צריכים להימלא בטחון ופשוט לזוז.

"ר' אליעזר אומר, אמר הקב"ה למשה: משה בני נתונים בצרה, הים סוגר ושונא רודף, ואתה עומד ומרבה בתפילה?!"

ר' אליעזר אומר דברים מופלאים: לכאורה עת צרה שבה הים סוגר ושונא רודף, הוא זמן תפילה, ואולם הקב"ה, לפי ר' אליעזר, מבקש ממשה דווקא לקצר:

"מה תצעק אלי? שהיה אומר יש שעה לקצר ויש שעה להאריך, 'א-ל נא רפא נא לה' (במדבר יב יג) הרי זה לקצר 'ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום' (דברים ט יח) הרי זה להאריך".

זה לא שאין מקום לתפילה, אלא שאין השעה מתאימה לתפילה ארוכה. משה חייב להספיק לומר את כל אשר על ליבו באופן קצר וממוקד, שהרי הצרה נושפת בעורפו.

בהמשך מביא המכילתא דברים נוספים:

"רבי אומר, 'דבר אל בני ישראל ויסעו': יסיעו דברים שהיו דוברים מלבן. אמש היו אומרים 'המבלי אין קברים במצרים', ועכשיו אתה עומד ומרבה בתפילה. 'מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו' – יסיעו דברים מלבן"

ר' יהודה אומר שהצעקה והפנייה עכשיו לא צריכות להיות אל הקב"ה. ההצלה תתרחש כאשר בנ"י יהיו מוכנים לה ויצליחו להאמין בישועת ה'. בני ישראל צריכים לנסוע – צריכים לזוז מהעמדה הנוכחית שלהם, לזוז מהמשבצת, ולעשות שינוי תודעתי. הם מאמינים לעצמם ולדברים הפסימיים שהם אומרים. אם לא ידברו בדיבור שכולו ייאוש ויעברו לדיבור של אמונה – יתמלאו אמונה וישנו את מצבם. כשהם יזוזו, יזוז גם הים.

לבסוף, מתייחס המכילתא גם לתגובתו של משה, הנדרש גם הוא לביטוי אמונה עצום:

"אמר המקום למשה: משה בני נתונים בצרה והים סוגר ושונא רודף ואתה עומד ומאריך בתפילה? אמר לפניו: ומה בידי לעשות? אמר לו: 'ואתה הרם את מטך ונטה ידך על הים' וגו' ואתה תהא מרומם ומשבח ונותן שיר ושבח והודאה וגדולה ותפארת והוד והלל למי שהמלחמות שלו".

הקב"ה מבקש ממשה לא להאריך בתפילה על הצרה בהווה, אלא לראות כבר את ישועת העתיד. שירת הים לא מתחילה אחרי שהנס כבר התרחש. שירת הים מתחילה עכשיו: הרם את מטך, מלשון רומם ושבח. קריעת הים מתחילה ביכולת לדעת את גודלו של הבורא ולהודות לו, וממילא – להתמלא בכוח שיאפשר לדברים להתרחש.

ממש כמו מרים אחותו והנשים במצרים שידעו לקחת איתן תופים וכבר לראות בעיני רוחן את השירה שישירו על הניסים שיתרחשו, מתבקש משה להיות תודעתית בשמחה שאחרי.

ממש כמו משה, ברגע שבו נדמה שהכל סוגר עלינו, נוכל לנסות לראות בעיני רוחנו את סעודת ההודיה ואת השמחה הגדולה של היום שאחרי – ולהתמלא באמונה שתתן לנו את הכוחות לנסוע, ולזוז מן המצב התקוע שלנו.

(בשלח תשפ"א)