ד"ר תמר מאיר (ראש ביהמ"ד 'כולנה', ראש החוג לספרות בגבעת וושינגטון)שני עקרונות השוואה קיימים ביציאת מצרים וניסיה: האחד, העיקרון החוזר ומשווה בין יציאת מצרים לבין קריעת ים סוף, והשני, ההשוואה בין גאולת מצרים לבין הגאולה האחרונה. לשניהם ניתן למצוא ביטוי בהתייחסות למכת חושך:
"והז' (שבעה ימים) של חושך, זה יום חושך של ים, שנאמר: 'ויהי הענן והחשך, ויאר את הלילה' (שמות י"ד). כך היה הקדוש ברוך הוא שולח ענן וחשך ומחשיך למצרים ומאיר לישראל, כשם שעשה להם במצרים, ועל זה נאמר: 'ה' אורי וישעי' (תהלים כז). …יביא הקדוש ברוך הוא חשך לאומות ויאיר לישראל, שנאמר: 'כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאמים ועליך יזרח ה' (ישעיהו ס)". (שמו"ר יד).
האור והחושך מופיעים כשני ניגודים המבטאים מצבים שונים שאינם רק מצב פיזי, כי אם שיקוף של מצב רוחני: צדיקים מול רשעים, ישראל ואומות העולם. ובכל המקרים דומה שדווקא אל מול נוכחותו המצמיתה של החושך, מתעצם פוטנציאל האור הנגדי:
מתוך תיאור החושך בקריעת ים סוף, מופיע האור על ישראל: ויאר את הלילה, ומתוך תיאור החושך והערפל, יזרח אור ה' על ישראל בשעת הגאולה.
אותם חושך ואור המשמשים בערבוביה, מופיעים גם בתיאורי חז"ל על מכת חושך:
"הדא הוא דכתיב: 'ולכל בני ישראל היה אור במושבתם' (שמות י). אינו אומר בארץ גשן אלא במושבתם, שכל מקום שהיה היהודי נכנס היה האור נכנס, ומאיר להם מה שבחביות ושבתיבות ובמטמוניות. ועליהם נאמר: 'נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי'" (שמו"ר יד).
כאן מופיעה רמיזה למקורו של אותו האור: אור דברי ה' ושמירת מצוותיו.
התפיסה של אור מיוחד שרק הראויים לו יוכלו ליהנות ממנו, מופיעה במדרש ידוע על בריאת האור:
"אותה האורה שנברא בה העולם, אדם הראשון עמד והביט בה מסוף העולם ועד סופו, כיון שראה הקדוש ברוך הוא מעשה דור אנוש ומעשה דור המבול ומעשה דור הפלגה שהן מקולקלים עמד וגנזו מהם שנאמר (איוב לח) וימנע מרשעים אורם, ולמה גנזו? אלא גנזו לצדיקים לעתיד לבא, שנאמר 'וירא א-להים את האור כי טוב', ואין טוב אלא צדיקים…" (ב"ר יב).
האור שמאיר בו ה' לעמו בגאולת מצריים ובגאולה העתידית הוא אולי אותו אור רוחני, אור גנוז, המאיר למי שראויים לכך, ואינו נגלה למי שקלקלו מעשיהם, ומקורו כבר בבריאה, גם אם בעולם הוא נסתר.
מהיכן מגיע חושך לרשעים, שהוא ההיפך מן האור הגנוז לצדיקים?
מחלוקת יש בין ר' יהודה (מחושך של מעלה) לבין ר' נחמיה (מחושך של גיהנום היה), אך מדברי שניהם עולה שהחושך הוא אכן תמונת התשליל של האור. בפרט מודגשים הדברים בהוכחות שמובאות לשיטתו של ר' נחמיה:
"במה הרשעים מתכסים בגהינם? בחשך… שנאמר: 'והיה במחשך מעשיהם' (ישעיהו כט), לפיכך הקדוש ברוך הוא מכסה עליהם את התהום שהוא חשך, שנאמר: 'וחשך על פני תהום' (בראשית א) – זו גהינם. הוי אומר: חשך שהביא הקדוש ברוך הוא על מצריים מתוך גהינם היה" (שמו"ר יד).
החושך שהביא הקב"ה על המצרים הוא החושך שמוזכר כבר בבריאה – חושך על פני תהום, חושך שמכסה את מי שעושים מעשים שהחשיכה יפה להם. מי שמעשיהם מחשיכים את העולם.
האור שהולך עם ישראל לאורך הדרך, אפילו בתוך החושך המצרי הגדול, הוא האור שמוזכר כבר בבריאה – אותו אור שמובדל מן החושך כבר ביום הראשון, שהוא חלקם של הצדיקים.
איך יכולים אנחנו לקחת חלק באותו אור גדול וגנוז? באותו האור שאיתו נכנסו ישראל לבתי המצרים: אור של "נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי".
(בא תשעט)
