מדוע מקריאים לכהנים את הברכה?

הקושי בהבנת פעולתה של ברכת כהנים נובע מתפיסתה כמאורע חד-צדדי, בו עומדים אנשים נבחרים על הדוכן ומברכים את העם שעומד לפניהם. ואולם, בפועל, טקס הברכה מורכב יותר. הכהנים אינם אומרים מעצמם את הברכה אלא שליח הציבור או אדם אחר מהקהל מקריא להם אותה מילה במילה, כך שנוצרת מעין הדדיות בברכה.

ברובד הפשוט, הצורך בהקראת הברכה לכהנים נובע מן החשש שיטעו בלשונה. העמידה מול הקהל, פנים בפנים עשויה להיות מעמד מרגש, וכדי למנוע טעות, אדם מישראל מקריא לכהנים את הברכה. משום כך, עלתה האפשרות שלא יקריאו לכהנים את המילה הראשונה של הברכה "יברכך", כי שם אין מקום לטעות (ראו שולחן ערוך אורח חיים קכח, יג; בפועל אנו מקריאים גם מילה זו).

ואולם, לאור מדרש ספרי, ניתן להעלות הסבר מהותי יותר לנוהג הזה. עיון בפסוקי מצוות ברכת כהנים מגלה ניסוח מפתיע של המצווה: "וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם" (במדבר ו, כב-כג). המילים "אמור להם" לכאורה מיותרות. הרי כבר בתחילת הפסוק נאמר "דבר אל אהרון ואל בניו". מכאן לומד הספרי "אמרו להם – החזן אומר תחלה והן מברכין אחר כן". כלומר, ברכת כהנים צריכה מלכתחילה להיעשות בצורה כזו, שהברכה תיאמר להם קודם על ידי החזן ורק אז הם מברכים את העם. מה ההיגיון מאחורי דרך זו של ברכה?

ניתן לומר שדרך זו מבטאת את העובדה שבברכת כהנים לא רק הכהנים מברכים את העם אלא גם העם מברך את הכהנים. יש כאן פעולה דו-צדדית של החלת הברכה בעם ישראל, כולל הכהנים, הנובעת משימת שם ה' על כולנו. על ידי הקשר שאנו רוקמים בין העם הפשוט לבין משרתי הא-ל, כולם מתברכים. ייתכן שזו הסיבה שהתורה מתנסחת בלשון דו-משמעית בסוף הפרשה "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". אברכם את מי? הספרי מסביר שמדובר בישראל וגם בכהנים "ואני אברך את אלו ואת אלו".

לאור זאת ניתן להבין מדוע נפסק להלכה שבברכת כהנים, המתקיימת בעשרה, הכהנים נספרים למניין (קכח, א). לא רק אנו מתברכים מהם אלא גם הם מתברכים על ידינו. הברכה חלה על כולם בשווה.

היכולת של הכהנים לברך את ישראל איננה נובעת מאיזו מעלה שקיימת בהם באופן מולד אלא מביצוע תפקידם כמשרתי הא-ל. בכינון מערכת יחסים הדדית בינם ובין עם ישראל, שם ה' נמסר להם ומשם חוזר לישראל, וכך כולם מתברכים.

(בשלח תשפ"א)