"אל יצא איש ממקומו ביום השבת" – בימים עברו, משמעות הביטוי הזה הייתה ברורה מאליה. ישנו מקום בו אדם נמצא וגר, ויציאה ממנו משמעותו יציאה טריטוריאלית מאזור מסוים. ההלכה נבנתה על בסיס מציאות טבעית זו, ויצרה את הכללים: רשות היחיד, רשות הרבים, כרמלית וכדו', וכן את הדרכים השונות בהן אין אדם עובר על איסור היציאה הטריטוריאלית: עירובי תחומין, עירובי חצרות, הוצאה דרך מקום פטור וכדו'. איסור היציאה היווה את אחד הבסיסים המשמעותיים ביותר של הלכות יום השבת. די אם נבחן את מספר פרקי המשנה העוסקים בסוגיות אלה – עשרה פרקים במסכת עירובין, ופרקים רבים במסכת שבת, כולל המשנה הראשונה, כדי להבין עד כמה האיסור הזה מהותי ביותר. גם נביאים הבליטו דווקא את מרכיב יום השבת.
איך יוצאים ממקומנו בעת הזו? באופן פרדוכסלי, היציאה הממשית של האדם ממקומו מתרחשת בעיקר בביתו. שם הוא פנוי לצאת החוצה במסרוני וואטסאפ; שם הוא גולש באינטרנט למרחבי העולם הווירטואלי; שם הוא מקיים את השיחות הארוכות שלו; שם הוא נפגש ברשתות החברתיות ועוד ועוד. המשפט האנגלי ש"ביתו של אדם הוא מבצרו" מתגלה כיום כהיפוך הגמור של המושג הזה.
האם לעובדה זו יש משמעות הלכתית, לא רק מצד השימוש בחשמל ובמכשירי טכנולוגיה? והיה אם יפותח מכשיר שאין בו חילול שבת פורמלי – האם תהיה משמעות לאיסור היציאה מהמקום במובן העכשווי של המושג? סביר להניח שהתשובה לשאלה זו היא כפולה. במישור ההלכתי הפורמלי – אין אנו מתקנים הלכות חדשות, ולא משמעויות חדשות לפסוקי התורה. כשהתורה כתבה מקום היא התייחסה למקום גיאוגרפי, והתייחסות אל המקום באופן שונה הינה סטייה מהדברים המפורשים הכתובים בתורה.
אולם, מדברי רמב"ן המפורסמים, על היות האדם מצווה לקדש עצמו גם במותר לו, ולהיענות לרוחה של תורה – דומה שזה היבט נוסף שצריך להכניס לתוך עולמם של נאמני ברית השבת: לא לצאת ממקומנו. זה עוד מבט על החרגה בלתי מתפשרת של כל אמצעי האלקטרוניקה להתקשרות עם העולם שבחוץ, וחובה נוספת להתנתק לחלוטין, ולא לקיים שום קשר בדרכים המגוונות הקיימות היום; זה בסיס שלא לצאת ממקומנו ביום השבת במובן של "ודבר דבר", ושלא יהיה דיבורנו בשבת מוציא אותנו ממנה, על ידי עיסוק בדברי חולין ביום השבת. אנו מבינים היום שלמושג "מקום" יש משמעות רבות בעולמו של האדם, ומכל אלה אין הוא יוצא ביום השבת, כי אם נכנס אל הקודש, ושוהה ביום השבת בטריטוריה שלו עצמו, על כל המשמעויות שלה.
(בשלח תשפ"א)
אני חושב שמאמר זה של הרב שרלו
הוא עוד דוגמה מאלפת למצב בו כ"אורתודוקסים" מחויבי סטטוס הלכה AS IS אנו טוענים שלא ניגע בהלכה דה-יורה אך רואים לגיטימציה ללכת דרך פתחים "צדדיים" בהם נקרא לשינוי הלכה דה-פקטו.
ניתן למצוא הרבה דוגמאות בעת החדשה למתודולוגיה הזו.
בנוסף, מעניין לראות עד כמה העקרונות ההלכתיים הספציפיים של "שלא יהיה דיבורך בחול…" ו-"אוושא מילתא" נהיו ה"שערה" המרכזית עליה תלויים ה"הרים הרבים" במהלכים האלה של "לחדש בלי לשנות" בשאלת השבת.