הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')משה רבנו, כולו היה קודש להנהגת האומה ולהבאת דבר ה' לעולם. כך אירע שמשה ישב "לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם… מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב", ולא הרגיש שהתוצאה עלולה להיות: "נָבֹ֣ל תִּבֹּ֔ל גַּם־אַתָּ֕ה גַּם־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה".
אולם, כיצד ייתכן שמשה עסק בשיפוט כל היום, הרי היה עליו גם ללמוד תורה ולקיים מצוות נוספות? חז"ל עמדו על שאלה זו בגמרא (שבת י, א), תוך שהם מתארים את רב חסדא ורבה שישבו בדין שעות ארוכות, עד שהרגישו שהם מתמוטטים מבחינה פיזית. בא רב חייא בר רב בפניהם ושאל: "וכי תעלה על דעתך שמשה יושב ודן כל היום כולו? תורתו מתי נעשית? אלא לומר לך כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת – מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית".
הראי"ה קוק בפירושו עין אי"ה מסביר שהאמוראים הנזכרים התחבטו בדילמה עקרונית: הם הקדישו את עצמם לטובת הכלל, ולכן לא רצו לחדול מהישיבה בדין אף לא לרגע קט, ואף לבריאותם לא דאגו, שכן כיצד יעזבו עניינים שברום עולם ויילכו לעסוק בענייניהם האישיים?! רב חייא לימד אותם שהדאגה לצרכיהם האישיים החיוניים אינה עומדת בסתירה לעבודתם למען הכלל. ההצלחה והיעילות של הפעילות הציבורית מחייבת שהאדם לא יזניח את עצמו, ישמור על בריאותו הפיזית, וכך גם ידאג להתפתחותו האישית הרוחנית. הרב קוק קובע כי "כל אשר יותר ירחיב את השלמתו הפרטית, כן יותר יוכל להשתלם בה בעבודת הכלל".
חכמי ישראל ודייניו בדורות נזקקו לחיזוקים כדי שידאגו גם לעצמם. כיום עולה לעתים חשש שקברניטי הציבור דואגים רק לעצמם. זהו כמובן חשש מוגזם, ואין ספק שרוב השופטים והמנהיגים בישראל רואים את טובת הציבור לנגד עיניהם, ועושים עבודתם נאמנה. עם זאת, הקריטריונים למינוי דיינים, שעולים מפרשתנו, מציבים רף גבוה של ציפיות שעלינו לשאוף אליהן.
הרמב"ם מסכם בהלכות סנהדרין (ב, ז) שדייני ישראל "צריך שיהא בכל אחד מהן שבעה דברים ואלו הן: חכמה, וענוה, ויראה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להן, ובעלי שם טוב", עליהם להיות אנשים "…בעלי עין טובה, ונפש שפלה, וחברתן טובה, ודבורן ומשאן בנחת עם הבריות… ומדקדקים על עצמם וכובשין את יצרן עד שלא יהא להן שום גנאי ולא שם רע… ושונאין את החמס ובורחין מכל מיני העוול". דיינים כאלה יהיו בוודאי בבחינת "דיין שדן דין אמת לאמתו המשרה שכינה בישראל" (בבלי, סנהדרין ז, א).
אכן, כבר בזמן משה היה קשה למצוא דיינים כאלה, ולמרות שמשה חיפש שופטים שיצטיינו בארבע מידות: "אַנְשֵׁי־חַ֜יִל יִרְאֵ֧י אֱ-לֹהִ֛ים אַנְשֵׁ֥י אֱמֶ֖ת שֹׂ֣נְאֵי בָ֑צַע", הוא "לא מצא אלא אחת, שנאמר: "וַיִּבְחַ֨ר מֹשֶׁ֤ה אַנְשֵׁי־חַ֙יִל֙" (שמ"ר ל, י).
בהמשך דבריו שם מדגיש הרב קוק שהישגיו של איש ציבור לא צריכים להימדד באופן כמותי, אלא איכותי, וכשהוא דואג לצרכיו הפיזיים והרוחניים במידה נכונה, הוא עשוי להגביר בכך את איכות פעילותו. לכן, לדברי הרב, "טובה יותר פעולה של שעה אחת היוצאת במנוחת נפש ומחומשת בגוף בריא, מעבודה תדירה המחלשת את הגוף ומבזבזת יותר מדי את הכוח הרוחני".
הצורך של האדם המודרני לאזן בין עיסוקים וצרכים שונים הוא בעיה אקוטית בהיותנו שקועים בים של מטלות, וכך חוסר סיפוק וחוסר הספק הם תדיר מנת חלקנו. ברוח האמירה של רב חייא בגמרא, ובהמשך לדבריו של הרב קוק בעין אי"ה, עלינו להשקיע זמן איכות בדברים הראויים, וליצור סדרי עדיפויות המותירים זמן לעניינים חשובים, ולא מתמקדים רק בעבודה ובצרכים הדחופים.
(יתרו תשעט)
