הגנב של הלבן

לפני שנים הייתי בהופעה של אברהם טל בזאפה. שם לראשונה הוא לימד את השיר "אורות". הוא סיפר (ויתכן שאיני מדייק בפרטים) שהשיר נכתב בהשראת חוויה של חבר שנכח בטיסה שעמדה לפני כמעט התרסקות. החבר תיאר את השניות המועטות שבהן פתאום ברור לך נורא מה היית עושה לו רק היתה לך הזדמנות. "כל התהיות נעלמות ברגע, ועכשיו ברור מה חשוב ומה פחות", הוא אומר שם בשיר.

זיכרון המוות יש בו משהו מכונן. הידיעה שהוא קיים מעבר לפינה היא כלי עזר משמעותי עבור מי שרוצה לחיות את החיים עצמם. חלק ניכר מהבלבולים, מהכאבים והחשבונות, מייסורי הספק וההתלבטויות, מהתנהלות מהוססת מול בני אדם, ו"כן נעים" ו"לא נעים", הדברים הללו נמוגים כלא היו אל מול בהירות התודעה של הזמניות.

במקרה קיצון, כשאדם שוכב על מיטת חוליו הסופני, לא עלינו, סדרי העדיפויות משתנים באבחת רגע. כמה היה רוצה לבקש סליחה ממישהו שכבר שנים הוא מתלבט אם לגשת אליו. כמה היה רוצה לתת יחס אכפתי וחם לציור של בנו הקטן, שניסה דווקא עשרות פעמים לעניין אותו ביצירותיו. כמה היה רוצה להשקיע בדברים מסויימים, וממש בהתאמה כמה נושאים יש שהופכים ללא חשובים פתאום. כל מי שביקר חבר במצב כזה כנראה פגש משהו ממה שאני מנסה לתאר פה.

הנקודה היא שלא צריך להגיע למצבים טרגיים. החיים שלנו כאן ועכשיו יכולים להיות מלאים יותר, יפים יותר, כשהזיכרון שלנו בהיר בהקשר הזה, שהזמניות אינה מודחקת או מפחידה. ייסורי הספקות והחשבונות נמוגים אל מול ידיעה כזאת המעצימה את החיים ואת הרגע שבו אנחנו עומדים עד לאין שיעור.

***

מהלך היה ר' איצל אנשין אל המקווה של בתי הונגרין בשעת בוקר מוקדמת כשבידו גביע הלבן שלו. הוא היה מניח אותו על אדן החלון על מנת שיהיה מוכן לו לכשייצא ויוכל להשיב את נפשו בלבן האהוב עליו. אלא שהוא רואה שהגביע נעלם. יום אחר יום. יכול הוא כמובן לארוב לגנב המחוצף, לעשות צדק וללמדו לקח. אך איצל מבקר דרכים אחרות. הוא מתחיל להניח שני גביעי לבן, ומאותו יום נשאר גביע אחד שהמתין לו מידי בוקר (שמעתי מאחיינו ר' נתן אנשין).

כמדומני שתודעה שכזאת, היא שמאפשרת פיוס, ראיית האחר, חמלה שהיא מעבר לדקדוק הדין. עמדה שבה גם גנב רעב זכאי לגביע לבן בבוקר סגרירי בשכונת מאה שערים.

(יתרו תשפ"א)