מירוץ הציפיות

חצר אחת יש בירושלים, אליה מתקבצים בנים ובנות שיצאו מן המגזר הדתי והחרדי. מנגנים, מדברים, משתפים, מבררים, לומדים תורה, ומחפשים ביחד.
לפני תקופה, נתבקשתי להגיע לשם לאזכרה. אני רגיל שמזמינים אותי להופיע באירועים שמחים, בהתוועדויות נוגות, למוסדות או לסטודנטים, לנגן ולספר, אבל אזכרה זו מה טיבה? אחד הבחורים מצא את מותו בפתאומיות. השבר גדול. ההורים והמשפחה ה"חרדית" מצד אחד, החברים "היוצאים בשאלה" מצד שני. ומי יגשר על תהום שכזאת…
הגעתי במבוכה רבה. קשה לעמוד מול אם כאובה, שמגיעה באוטובוסים ומביאה מרק חם, מנסה למצוא שפה משותפת עם בנים ובנות שביום יום כנראה לא היה להם שיג ושיח איתה… אבל הגעגוע אל הילד שאיננו, מפגיש בין עולמות שונים. האבא יושב בצד ולומד. זקנו לבן, ופניו חרושות קמטים. הכאב מורגש באוויר…
יושבים במעגל, ואני תוהה, לאן מוביל מפגש כזה. ואז קם האח, אברך משי, ופתח בדברים. איני זוכר כל מילה שאמר, אבל את רוח הדברים. הוא דיבר על כך שאחיו ז"ל היה בדיאלוג מתמיד וכאוב, האם הוא ראוי, האם הוא אהוב, האם יש לו מקום אצל האלוקים למרות שהוא עובר נפילות וקשיים. עד סוף ימיו הקצרים לא היה בטוח בכך. רגשות האשם על קשיים בלימוד, על נפילות, הביאו אותו למחשבה שאולי אינו ראוי כלל לאהבה כלשהי.
אני חושב שזה נוקב על התהום. לפעמים אנחנו עמוסים כל כך בציפיות. מצפים מאיתנו להיות מוצלחים, צדיקים, ומדויקים, יפים ונכונים, עד שאפשר פשוט לקרוס מכובד המשקל הגדול הזה. מי אינו רוצה להרגיש רצוי ואהוב? מירוץ בלתי פוסק אחרי אישור, הכרה, פידבקים מהחברה, חיוך מההוא או מההיא, מילה טובה. ולבסוף האדם בתוכו, הוא בודד, כיון שבפנים בפנים הוא יודע שהוא עסוק בלשמר פוזה מסויימת שתביא לו אהבה. אבל זוהי לא אהבה אמתית.
תינוק בוכה, אמא קמה אליו ומחבקת אותו, מאכילה אותו, היא אינה יודעת עוד אם הוא יהיה חכם ומוצלח, או שמא הפוך מכך. זה גם לא מעסיק אותה. הוא אהוב באשר הוא. בעומק, כל אדם מתגעגע למקום הזה: בו הוא אהוב ללא תנאי.
זה עלול להישמע קיטשי, אבל בדיני נפשות עסקינן: מי יודע כמה רגשות אשם רובצים על לבו של ילד שלא מרגיש שהוא עומד בציפיות להיות מספיק צדיק, או תלמיד מוצלח, או כל כותרת אחרת שהעמיסו עליו הוריו, חבריו, או מוריו. מי יודע כמה נאנקים תחת העול הגדול הזה, ומרגישים שאין להם מקום בו הם רצויים באשר הם, עם החולשות והכישלונות, הבעיות והכאבים.
כמה רפואה והצלה יכול כל אחד להביא לעולם, אם רק ייתן "מקום" למי שסביבו. אם חבר אחד ירגיש נוח בקרבתו, לשפוך את לבו, ולהיות פשוט הוא, מבלי צורך במניפולציות או השקעה בלקבל לייק על קיומו.
דברתי באותו הערב, על הגעגוע הפשוט הזה, על היכולת של כל אדם להציל נפשו של היושב לצדו.
את הערב סיימנו במעגל גדול בו כולם יחד חבוקים ושרים.
"מקום בעולם", זוהי בקשתו של האדם באשר הוא. ולא רק של האדם, בפרשתנו הקב"ה מבקש "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". תנו לי מקום בעולם!
(תרומה תשעט)