מרדכי גרנביץ"פה השליך איש הא-לוהים אדרתו", כך מספרות המילים על מצבתו של השרף מקוצק, שיום פטירתו יחול ביום שני.
רבים ניסו לעמוד על סודו, אך כיון ששרף את כל כתביו, לא נותרה לנו אלא האגדה.
כשר' מנחם מנדל הצעיר חיפש את עצמו, הגיע לתהות על קנקנו של 'החוזה מלובלין'. כשעבר בשוק קנה לעצמו אולר באחד הדוכנים. תכף כשנכנס לקודש פנימה אמר לו החוזה: "ללובלין מגיעים בשביל לקנות אולר?!", ענה לו האורח הצעיר: "אותי לא קונים עם רוח הקודש"…
כשהעיר לו החוזה: "דרכך מובילה למרה שחורה ואינה נראית לי", ענה לו: "אם הדרך שבחרתי נראית בעיני, כיצד אוכל לא ללכת בה רק משום שאינה נראית לכבודו?"… כך עזב את לובלין מבלי להיפרד לשלום.
חריג בנוף החסידי המדגיש בדרך כלל את השמחה ואהבת החברים, מתהלך הרבי מקוצק ונפשו קרועה מן החתירה לאמת. הוא אינו סובל פשרנות או מריחה, ואינו מספק לתלמידיו את תחושת הבית החסידי החמים והמחבק, בעודו בוער במרדנות של בקשת דיוק נוקבת. כשהוכתר לרבי טען מול חברו ותלמידו הרי"ם מגור, שאין לו ענין בריבוי חסידים, מבחינתו, כך טען ברדיקליות, אנשים שאין להם דעה משלהם דומים כבהמות המבקשות מספוא…
הוא לא אהב תעשיית ה'מופתים', וכל כולו מרד בקונפורמיזם הקהילתי. הוא מתאר את עצמו כמי שעומד "עם רגל אחת ברקיע השביעי ורגל שניה בשאול תחתיות", ודורש מתלמידיו שלא להפוך לעדר אלא לחתור ולבקש אמת.
התובענות הזאת קשה היא, וליל שבת אחד לפני הקידוש הוא נועץ את מבטו הרושף בשתיקה, ולפתע מפנה את גבו, עוזב את כולם ומסתגר בחדרו לתקופה של עשרים שנה, עד סוף ימיו.
"את בנו רבי דוד שהחלים ממחלה שאל:
– חשבת שאתה עומד למות?
כן, זה מה שחשב.
– ומה הרגשת?
את הצורך לאמר 'שמע ישראל'
– והאם עשית זאת?
לא. הבן עצר בעצמו.
– מצוין, צועק הרבי מקוצק, אתה חסיד אמתי" )אלי ויזל, "הנשמה החסידית").
אין צעקה מצמיתה יותר מן השתיקה הרועמת שלו. התפילה בקוצק חרישית ונטולת התלהבות מוחצנת, הוא מלמד את תלמידיו להלך הפוך מנטיות לבם, לא לתת מקום ופינה לאגו, גם לא לאגו הרוחני, המבקש פורקן ותחושת התעלות.
כשהצאר גזר שלא ללכת עם לבוש חסידי, חתמו שניים מתלמידיו שעניין הלבוש הוא "ייהרג ואל יעבור". הרבי, שבז לחיצוניות, הביע תרעומת על כך, ומאז, גם כשכבר בטלה הגזירה, נכנסו אליו החסידים בלי כובע, רק בכיפה לראשם.
כשהגיע להתגורר בקוצק זכה למטר אבנים מהמתנגדים שגרו בעיר, "אנשי העיר מוצאים חן בעיני" הגיב, "הם מגלים מסירות נפש למען דבר הנראה בעיניהם אמת. עיר שזורקים בה אבנים – עיר היא. כאן נשב!"
אחתום במילים שבחר פנחס שדה ככותרת לספרו על הרבי: "איש בחדר סגור, לבו שבור, ובחוץ יורדת אפלה" .
(יתרו תשפ)
