כוחה של קריצה

בשבועיים האחרונים דובר רבות ברשת ובעיתונות על הרב ד"ר אברהם טברסקי שנפטר מקורונה, הרב הפסיכיאטר, שהיה מומחה לגמילה מהתמכרויות וכתב יותר משמונים ספרים בתחום בריאות הנפש.

דברים רבים וגדולים נאמרו על האיש שכבן של אדמו"ר בחר לעזור לאנשים ולהביא טוב לעולם בדרך עצמאית, כשלאחר שהוא מוסמך לרבנות הוא פונה ללימודי הרפואה.

אני רוצה ברשותכם לספר דווקא מעשים "קטנים" ששמעתי מבני משפחתו:

בפסח היה ידוע כי הוא מחמיר חומרות רבות. הוא אף היה אומר בחיוך שובב שבתור פסיכיאטר הוא מודע לזה שיש שבוע בשנה שבו הוא קצת לא נורמלי, אבל מכיוון שזה רק שבוע אחד זה לא נורא…

במוצאי חג ראשון של אותו פסח הכינה אחת מבנות הבית מאכלים. אחרי מלאכת הטיגונים היה נראה לה שהמחבת מדי מוכרת לה… ואז, התברר כי שכחו להדביק את אחד מארונות החמץ, והכל נעשה עם מחבת של חמץ. בני הבית לא ידעו איך לספר לו את הדבר. אחד מהם ניגש ואמר לו את מה שקרה. הוא החוויר על מקומו, ואז אמר: "רק תשאלו רב מה לעשות עם הכלים". וזהו! הוא מעולם לא שאל איך זה קרה ולא בירר מי עשה זאת. המשיך בסדר יומו מבלי לדבר על כך מילה. בשנים מאוחרות יותר כשהנושא עלה הוא "לא זכר" את המעשה…

תעצומות נפש כאלו הרי הן כעדות על נקיות מכעס ומזעם "קדוש". חומרות בפסח שאינן במקום חומרות בכבודו של אדם…

סיפור אישי אחר שסיפר במשפחתו יכול לשפוך אור על הנהגתו:

כאשר היה ילד קטן התארח בביתם רב אחד בראש השנה. בצהרי היום הציע הרב לאברהם הקטן לשחק שחמט. כיוון שהיה מנהג אצלם לא לשחק שחמט בשבת וחג, הילד שאל אם זה בסדר, והרב אישר שזה בסדר. לאחר שעה קלה קרא לו אביו לחדרו. "בראש השנה משחקים שחמט?!", שאל. הילד התנצל והשיב שהאורח אמר שזה בסדר. האב שתק ברצינות לכמה רגעים, ואז שאל אותו בקריצה: "נו, וניצחת?" –"פעמיים", סימן לאביו באצבעותיו. האב חייך וענה: "לבריאות"…

לימים אמר, שהאנקדוטה הזאת הלכה איתו בחייו. הוא למד שבחינוך, לעולם אסור שהילד ייצא בהרגשה רעה. את ה"מסר" הוא כבר קיבל הרי בעצם השאלה. הוא הבין שאביו סבור שזה לא שייך לשחק שח בראש השנה. אבל יחד עם המסר שעבר בצורה ברורה הוא גם קיבל קריצה, ויצא בתחושה טובה. שנזכה!

(משפטים תשפ"א)