מרדכי גרנביץ
רווקים חולמים על זוגיות. אבל כשזה מגיע וכביכול אפשר לסמן וי על המטרה, זה בדיוק הפוך, רק עכשיו מתחילה הדרך
בנערותי הייתי רגיל בטרמפים. מהגולן ועד אילת. טרמפיאדות לרוב. אנשים רבים פגשתי, מי בטרמפיאדה ומי ברכב. דיבורים מעניינים, עולמות שונים, סיפורים לא נורמליים, ומוסיקה טובה.
כיום יש מחלפים, כבישים מהירים, ובמקומות רבים בהם היתה טרמפיאדה, האופציה כבר אינה קיימת עוד. אנשים נוסעים עם waze, בדרך הקצרה, ממוקדי מטרה. אין זמן למה שקורה על הדרך.
פעם היו טלפונים ופגישות, אם היית רוצה לדבר עם מישהו הייתם נפגשים, או לפחות מנהלים שיחה טלפונית. משהו היה קורה שם. כשמרגישים את האדם שמולך, את הניגון שלו והאופי, ואם יש חן וקליק או אולי פחות. והיום? יש מייל. "שלח לי מייל ונראה אם זה מעניין אותי". ממוקד נורא. מילים קצרות. ענייניות. אין מקום לפגישה שבין המילים, זו הנקרית על הדרך.
אם אשאל את עצמי על חברויות של שנים, איך הכרתי את פלוני או אלמוני. בדרך כלל זה היה על הדרך. במקרה. לא ממוקד מטרה. סיטואציה אליה נקלעתי, רחוב בו הלכתי, זה איכשהו קרה ונהיה מרכזי וחשוב, אבל זה קרה רק על הדרך. תמיד התקשיתי אגב בדייטים, נפגשים ממוקד, 'בוא נכיר'. הסיסטם הזה לא היה כל כך פשוט עבורי…
העולם בנוי כך שהדרך היא העיקרית. רווקים חולמים על זוגיות. אבל כשזה מגיע וכביכול אפשר לסמן וי על המטרה, זה בדיוק הפוך, רק עכשיו מתחילה הדרך הדינמית והמפותלת ומלאת ההפתעות שנקראת זוגיות. עד אז אינך יודע מה זה.
זוג רוצים להיות הורים, והנה זה מגיע סוף סוף. אבל זה רק מתחיל. אחרי שסומן הוי על המטרה להיות אב או אם, רק אז מתחילה הדרך הנקראת הורות. עם עליות וירידות ולימוד של ניסוי וטעיה. ויש המון טעיה… זה לא שקודם עושים מבחן ומקבלים איזה תואר ואז מתחילים. בחיים האמתיים זה הפוך. אין תעודה או הסמכה וכל מה שקורה – קורה על הדרך.
בעבר היו חסידים נוסעים לרבם בכרכרות ישנות. חודשים של דרכים. היו פוגשים פתאום מישהו שלא ראו שנים, בעצירת לילה בקרעטשמע נידח. דברים היו נפתחים, לבבות היו מתעוררים. גם קצב הנסיעה לא ממש היה מאה קמ"ש, ואפשר היה להרגיש את הנוף. היום… כרטיס לקייב לטיסה קצרה ועוד נהג מונית שמחכה לך ואתה כבר במעז'יבוז'. מבלי להיות רגע אחד באמת "בדרך"…
פעם אחת קרה לי, לפני כמה שנים, אחרי עשרות נסיעות נורא ממוקדות, שסוף סוף נתתי מקום למפגשים שמתרחשים בדרכים, ומה שנפתח שם לא עוזב אותי עד רגע זה.
אדם שקידש אשה 'על מנת שהוא צדיק גמור', הגמרא אומרת שהיא מקודשת – כי "הרהר תשובה". יכול להיות שאתמול הוא עשה דברים נוראים, אבל בשניה אחת של הרהור קטן הוא כבר עלה על הדרך, וזה מספיק כדי שיקרא צדיק גמור… כי בחיים האמתיים אין תעודות ורשיונות, להיות אבא או בן זוג או חבר או ילד… זה פשוט קורה על הדרך, אם רק לא תרוץ באמוק עיוור אל המטרה.
יש שמצאו את אלוקים, אני לא יודע מה להגיד, לעתים מצאתי עצמי מתחבר דוקא למי שעוד מחפש ומבקש אותו… מי שעדיין בדרך…
אז אפשר לכבות את הווייז כשמדובר בחיים עצמם, להסכים לעצור לקפה, ולהיפתח למה שקורה הרגע. כאן. בדרכים.
(כי תצא תשפ"א)
