של מי הכסף והזהב?

בפרשת תרומה נוכל למצוא זהב כסף ונחושת, תכלת וארגמן, כמו במגילת אסתר המתארת את הארמון במילים הלקוחות, ולא במקרה, מעולמו של המשכן: חור כרפס ותכלת, אחוז בחבלי בוץ וארגמן… זהב וכסף.

לא במקרה מביא גם מדרש שמו"ר את מרדכי ואסתר, המן ואחשוורוש, בדרשה על המילים 'ויקחו לי תרומה':
"ויקחו לי תרומה, הה"ד (משלי כב): "נבחר שם מעושר רב, מכסף ומזהב חן טוב". נבחר שמו של מרדכי, מעשרו של המן".
שמו של מרדכי איננו ביטוי סתמי, הוא רומז לדברי המגילה המפרטים את שמו וייחוסו של מרדכי: "איש יהודי היה בשושן הבירה, ושמו מרדכי בן יאיר… איש ימיני".

כנגד שמו וייחוסו של מרדכי היהודי, עומד עושרו של המן:

"אמר ר' יאשיה: מה עשה אותו רשע? הוציא כל כסף וזהב שהיה לו, ונתן לאחשורוש. אמר לו הקב"ה: חייך! "נבחר… מכסף ומזהב חן טוב". נבחר חנה של אסתר, שנאמר: "ותהי אסתר נושאת חן".

המן מציע לאחשוורוש עשרת אלפים כיכר כסף תמורת הציווי לאבד את כל היהודים. אלא שהקב"ה כבר העמיד כוח מנצח אל מול כוח כספו וזהבו של המן: את חנה של אסתר הנושאת חן בעיני כל רואיה.

הניסיון למכור את עם-ישראל בכסף, לא יעלה בידי המן:

"כיון שבא הרשע עם הממון, אמר לו המלך: הכסף נתון לך. אמר הקב"ה: כך אתם מוכרים שלי על שלי?! שנאמר (ויקרא כה): "כי לי בני ישראל עבדים" וכתיב (חגי ב)  "לי הכסף והזהב" חייך! מה שאמרת: הכסף נתון לך וגו', כך (אסתר ח) "ביום ההוא נתן המלך אחשורוש לאסתר המלכה את בית המן".

עם ישראל אינו מטבע עובר לשוכר, הוא קניינו של הקב"ה. גם העושר והשפע בעולם הם קניינו של בורא עולם. מי שמתיימר לשחק בכסף על מנת לאבד חיים, טועה פעמיים: אין לו רשות לא על הכסף ולא על נפשות.

המן קיבל מהמלך אחשוורוש את הרשות הן על הכסף והן על נתיניו היהודים, בסופו של דבר מאבד המן את הכל ברגע שסר חינו בעיני המלך: הוא מאבד את נפשו ואת רכושו, הניתנים למרדכי – ששמו וייחוסו טובים מן העושר, ולאסתר – שכח חינה, ומציאת החן שלה בעיני אלוקים ואדם, גדול מכל כסף וזהב.

בתווך נמצא מלך אחר, מלכו של עולם, שמשכנו בתוכנו הוא תמונה הפוכה לארמון החלול של המלך אחשוורוש.

זו גם נקודת החיבור אל מילות הפרשה "ויקחו לי תרומה". הכסף והזהב הם קניינו של הקב"ה, אבל הם נתונים לאדם, המתבקש להשתמש מהם באופן שיהיה ראוי בעיני קונו.

(תרומה תשפ"א)