על מנהיגות ונטילת אחריות

פרשת השבוע אוצרת בתוכה את אחת מנקודות השפל של דור המדבר-חטא העגל. ארבעים יום לאחר מתן תורה, טעות בספירה של בני ישראל ובחישוב מתי משה צריך לחזור, והעם, ב'אפס' סובלנות אינו נכון לקבל ואקום מנהיגותי, פונה לאהרן, הדמות הבכירה ביותר אחרי משה המנהיג, בדרישה פשוטה: "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו".

על צורת הפנייה של העם לאהרון מציינת התורה: "ויקהל העם על אהרון". האבן עזרא, מסביר את משמעות הצירוף 'ויקהל העם' באופן הבא: "כל 'קהלה' ואחריה 'על' דמות מריבה". כלומר, הביטוי 'ויקהל' עם משמעו שמדובר במריבה ולא בהתקהלות מפוייסת או רצויה. ברוח זו מסביר גם הרש"ר הירש: "'הקהל על' – לבוא על מישהו באסיפה המונית, לגבור על מישהו בכוחה של אסיפה המונית".

המדרש מקצין עוד יותר ומתאר את המציאות שהתרחשה בהתקהלות זו כהתקהלות אלימה. וכך מתאר המדרש: "אמרו להם אהרן וחור עכשיו יורד מן ההר לא השגיחו,.. מיד עמד חור וגער בהם, עמדו עליו והרגוהו, כשראה אהרן כך נתירא". במילים פשוטות, קבוצת האנרכיסטים שהתקהלה על אהרן לא היססה לרצוח את חור שעמד לצידו של אהרן, ואהרון מצידו חושש לחייו שאם לא ישעה לרצון ההמון יאבד את חייו. האבן עזרא מגדיר במפורש שאהרן 'פחד', ובעל האורח חיים מציע לפרש את הדברים בצורה שההתקהלות היתה כדי להרוג את אהרון, וכך לשונו: "אולי יכוין לומר כי נקהלו עליו להורגו", כך או כך, מסכם הרש"ר הירש את הדברים: מורה בכל מקום על מעשה של התגברות על מישהו בעל – כורחו. נסיבות אלו גורמות לאהרן להעלות את הפתרון לאיסוף הזהב מעם ישראל ויצירת העגל.

כאשר משה יורד ורואה את מעשה העגל, הוא פונה לאהרון אחיו ומטיח בפניו את הטענה הבאה: "מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדלה".

תשובת אהרון לשאלת משה: "אל יחר אף אדני אתה ידעת את העם כי ברע הוא".

מרתקת ראייתו ופרשנותו של הרש"ר הירש בהבנתו את תשובת אהרן ואופן ניסוחה, וכך הוא כותב: "מה רבה גדולתו של אהרן בשעה שאמר את התשובה הזאת!" הוא לא אמר דבר להגנתו, אף שתק ולא הזכיר את הנסיבות הידועות לנו, שהיו עשויות למעט במידת חטאו. אין זכר להתכנסות המון העם שגבר עליו… אין זכר לנסיונו לנצל את יצר ההתגנדרות של הנשים לשם השהיית המעשה, אין זכר למלאכת החרט רבת העמל, שבה ביקש לדחות את גמר העשייה – לכל זה אין זכר. אין הוא רוצה להגדיל את אשמת העם על – ידי סיבה כלשהי שתמעט באשמתו. הוא מקבל על עצמו כמעט את כל האשמה כולה, והוא מאשים את עצמו בגילוי חולשה ואוזלת יד: אתה ידעת את – העם כי ברע הוא – זאת כל הגנתו; אתה ידעת תקיפות העם ורגשנותו, שעה שהוא אסור בחבלי התאווה. משום כך לא נסיתי להתנגד לו כלל ועיקר, ונכנעתי מיד לדרישתו… ובדרך זו, בגלל רפיון כוחי וחוסר עמידתי על מידותי – ויצא העגל הזה.

בדרך דומה הולך גם המלבי"ם ומסביר: "אהרן באהבתו את ישראל רצה ללמד זכות על בני ישראל ולקחת האשמה על עצמו שהוא אשם בדבר הזה, ואין עליהם פשע". אהרן, בהתאם לפרשנות זו, נטל אחריות על המעשה ולא מגלגל את האחריות לעם, לא ניסה להצטדק, אלא ביקש להמעיט, לצמצם ולעמעם את חטאם של בני ישראל ולראות בכך כישלון אישי שלו.

עד כמה חשוב המסר שאהרן מנסה להעביר למנהיג שטעה והטעה; אל תנסה לגלגל את האחריות ולהטילה על העם, טול את האחריות על עצמך. המפתיע, שעל אף העובדה שאהרון נכון ליטול את האחריות על עצמו, מבלי להצטדק או מבלי להעלות טענות הגנה למעשיו, הוא אינו מאבד את מעמדו או תפקידו הציבורי אלא הוא היה ונשאר הסמכות הדתית העליונה בדור המדבר – הכהן הגדול.

(כי תשא תשפ"א)