חרם הגיור של יוצאי סוריה

בנוסף לתקנה שלא לגייר בארגנטינה (1927), במשך השנים נוסף פרק שני לחרם זה. קהילות יוצאי ארם צובא, וסוריה, החליטו החל משנת 1935 שלא לקבל גרים ובכך הרחיבו את תחולת החרם על כל הקהילה הסורית ואף מעבר לכך.

"התקנה" אשר התקבלה בקהילות הסוריות בעולם (בעיקר בניו יורק ומקסיקו) היא: "לא לגייר, לא לקבל גיורים מקהילות אחרות, לא לקבל גרים כחברים בקהילות החלביות, לא לחתן יהודים מסוריה עם גרים, לא לקבל בנים הנולדים ליהודים מסוריה וגרים לקהילות או בתי ספר של יוצאי סוריה וחלב". כלומר, לעומת החרם בארגנטינה אשר אוסר על הגיור במדינה, אבל מאפשר לקבל גרים מירושלים, התקנה של יהודי סוריה אוסרת לקבלם לקהילותיהם כלל וכלל. החרם שלא לקבל גרים בקהילות אלו החל לפני כשמונים שנה בלבד.

ב-1935 בעקבות התקדים של חרם הגיור בקהילה היהודית בארגנטינה, בית הדין של יוצאי חאלב בברוקלין הכריז חרם על קבלת גרים. החרם אושר מחדש על ידי הרשויות הרבניות ב-1946 וב-1972 וכן אושר שוב בשנת 1984 ככלי לשמירה על חוסנה של הקהילה היהודית של יוצאי סוריה ועל אחדותה.

וזה לשונו של החרם של הקהילות הסוריות בברוקלין ניו יורק משנת תרצ"ה: "ראה ראינו כי בעוה"ר יש מבחורי ישראל עברו חק הפרו בית ויתערבו בגויים לחשוק בבנות הנכרים והערלים…קמנו ונתעודדנו לגדור גדר הקדושה והיהדות ואסרנו איסור בכח תורתנו הקדושה שאין רשות  לשום בר ישראל או בת ישראל להתערב עם הגויים ואפילו על ידי גיור ולא שום בית דין של ק"ק הסוריים השוכנים פה באמריקא הצפונית אין לו רשות לגייר האיש הגוי החושק בבת ישראל ולא בת הנוכרית. ואם איש או אישה יפר חוק האיסור הלזה יכריזו על בניהם שלא יתערבו בהם עם ישראל הקודשים…" (הרב עזרא טוויל, ס"ט ראב"ד דק"ק מגן דוד).

בנוסח אישור החרם בשנת 1946 נוספו עוד פרטים: "קהילתנו לעולם לא תקבל גרים, גברים או נשים, לשם נישואין. הרב לא יקיים שום טקסים דתיים עבור זוגות כאלו, דהיינו: נישואין, ברית מילה, בר מצווה וכד'. בנוסף, לא תהיה להם אפשרות לקיים אירועים כאלה בעלי אופי דתי או חברתי בשטחי הקהילה. הגבאים של הקהילה לא יתנו כבוד כלשהו לגר או לאדם הנשוי לגר, כגון עליה לתורה. בנוסף אותו אדם, זכר או נקבה, לא יוכלו לרכוש מקום בבית הכנסת, לא באופן קבוע, ולא לחגים בלבד, בקהילתנו. לאחר מות אותו האדם, הוא או היא לא יוכלו להיקבר בבית הקברות של קהילתנו, המוכר בשם רודפי צדק, ללא קשר ליכולת כלכלית".

קשה לדון בתקנות אלו בפרספקטיבה היסטורית, אבל מעניין לציין שבקהילות הסוריות ברחבי העולם אחוז נישואי התערבות הוא אפסי. בנוסף לאפקטיביות של החרם, יש לזכור שהקהילות החלביות ידועות בעולם היהודי כקהילות מיוחסות, עם שורשים של אריסטוקרטיה וחכמה. לא ניתן להתעלם מכך שהמימד המשפחתי, שבטי, פטריארכלי מהווה גם הוא שמירה וחומה מפני נישואי תערובת.

החרם מבוסס על זכותה של קהילה לקבוע תקנות ואיסורים. בתקופת חז"ל היו קיימות תקנות קהל כגון: "כופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנסת ולקנות להם ספר תורה ונביאים" (בבא מציעא, יא, ב). גם בימי הביניים, נקבע שהקהל יכול לקבוע כללים כדי למנוע עבירה על ההלכה אף אם לעיתים הכללים סותרים את ההלכה. וכך כתב הרשב"ץ באופן ברור: "רשאין להתנות ביניהם תנאים ולתקן תקנות אף על פי שהן לא כדין תורה, וכל מה שהיתנו ביניהם הרי הוא דין גמור" (תשובות שמעון בן צמח, חלק ב', קנ"ט). עם זאת, אף על פי שתקנות הקהל יכולות לנגוד את ההלכה, במהותן הן תקפות לזמן מוגבל בלבד, ולא ניתן לתקן תקנה שתחול לצמיתות. (בנוסח החרם משנת 1946 נאמר: "קהילתנו לעולם לא תקבל גרים, גברים או נשים, לשם נישואין").

אחד הקשיים של התקנה של קהילות סוריה הוא שאינה תואמת לכאורה את הלכות גיור בשולחן ערוך ומבטלת מצווה מן התורה לקבל גרים. באחד ממכתבי הרב עובדיה יוסף לרבני הקהילה הסורית בסאו פבלו ברזיל הוא כתב: "שהמוסיף גזירות וחרמות שלא לקבל גרים בשום באופן בזמן הזה, יוצא שכרו בהפסדו והוא גרמא בניזיקין לטמיעה והתבוללות ועל זה אמרו אל תהי צדיק הרבה… ולכן הרוצה לגזור גזירות חדשות בזה אין רוח חכמים נוחה הימנו…."

בתשובה מעניינת שכתב הרב אשר וויס שליט"א בדבר בחור שסבתו עברה גיור בארגנטינה לפני החרם הוא כתב על התקנה שלא לקבל גרים בקהילה הסורית: "לכאורה יש לדון הלא אין השבועה (תקנה) חלה לבטל את המצווה ולכאורה כל עיקר התקנה זו לבטל את המצווה שהלא נצטווינו לאהוב את הגר ואיך נוכל לתקן ולהחרים ולהרחיק את הגרים באופן כל כך קשה עד שנפסול אותם לנישואין? אבל למרות הדילמה הקשה הרב וויס משיב שיש מקור וסמכות לתקנה בכך ש: "כיוון דכל עיקר תקנה זו למיגדר מילתא לשמור על שלימות הקהילה ולמנוע התבוללות ונישואי תערובת… וכהוראת שעה בית דין יכולים אף לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ומשום כך יש תוקף בתקנה זו". (קובץ דרכי הוראה, גירות ס' י"ז).

(ויקהל פקודי תשפ"א)