הרב אליהו בירנבוים (ראש מכון 'שטראוס עמיאל' להכשרת שליחים, אור תורה סטון)
הרב גורן נהג לציין בתעודות הגיור שהוא מסר לגרים את המשפט: "לגיור אין תוקף בחוץ לארץ"
מעלות רבות יש לארץ ישראל ביחס לשאר ארצות בעולם. ארץ ישראל היא "ארץ אשר ה' א-לוהיך דורש אותה תמיד", ועליה אמר הקב"ה: "חביבה עלי ארץ ישראל שקידשתי אותה מכל הארצות שבעולם" (מדרש תנחומא, מסעי, ו). ואכן, ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות (משנה כלים, פ"א, ו). אולם, למרות ייחודה של ארץ ישראל, לא תמיד אנו מודעים לכך שיש גם הבדלים משמעותיים בכל הקשור לנושא הגיור בין ארץ ישראל לשאר העולם.
גישה מעניינת לקשר בין תהליך הגיור למקום המגורים, אנו לומדים במשנתו של הרב שלמה גורן זצ"ל. הרב גורן יצר זיקה עמוקה בין הגיור כמעשה רוחני לבין קביעת מושבו הגיאוגרפי של הגר בארץ ישראל. לדעתו, המגורים בארץ אבות מלמדת על הצטרפותו של הגר ללאום היהודי. הגיור איננו רק פעולה פרטית של האדם, אלא הוא יוצר השתייכות לעם כולו ולכן המגורים בארץ ישראל תופסים מקום מרכזי כדרך להתחבר ללאום ולקולקטיב היהודי.
הרב גורן הסביר שמקור ההבדל בין היחס לגיור בארץ ומחוצה לה, מקורו במחלוקת רעיונית בין התלמוד הבבלי לירושלמי ביחסם לגרים ולגיור. כזכור, בתלמוד הבבלי קיימות ממרות חזקות נגד הגרים כגון "קשים גרים לישראל כספחת" או "רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים". מדרשים אלו השפיעו לא פעם על מקבלי הגרים מבחינה הלכתית או פסיכולוגית. מאידך, בין חכמי ארץ ישראל והתלמוד הבבלי, אנו מוצאים אמירות יותר חיוביות ותומכות בגיור ובגרים כגון: "חביבין הגרים שבכל מקום מכנה אותם כישראל", או "חביבה ארץ ישראל שמכשרת גרים".
הרב גורן אמץ את ההבדל בין הבבלי והירושלמי עם השלכות מעשיות לגיור בימנו וצידד בגיור ארץ ישראלי עד כדי כך שהוא נהג לציין בתעודות הגיור שהוא מסר לגרים את המשפט: "לגיור אין תוקף בחוץ לארץ". מבלי להיכנס לשאלה ההלכתית, ברור שיש בכך מסר משמעותי לגרים.
וכך הוא כתב: "שתי ההשקפות הנוגדות ביחס לקבל גרים הן חילוקי שיטות עקרוניות שבין הבבלי והירושלמי… כל מי שמבקש להסתפח אל נחלת ה' יהיו הנימוקים שבלבו מה שיהיו, אין לדחות אותם מלהתגייר לדעת הירושלמי… באשר ישנם סיכויים להשתרשותם בעם בדת ובאמונה… היחס השלילי של התלמוד הבבלי לגיור ולגרים נובע מן המקום שבו הם מתגיירים… בחו"ל עתידם מוטל בספק, אם מדובר בבבל או בכל מקום אחר בחו"ל, שרובם נכרים והמתגייר נשאר בחיק משפחתו הנוכרית, קיים חשש שלא ינתק עצמו מכל וכל מהם אלא ימשיך לחיות כבני משפחה קרובים זה לזה, לכן הגיור שם אינו אמין ועשוי להיות ספחת או נגע צרעת ליהדות, אבל בארץ ישראל שרוב תושביה היו יהודים מי שמתגייר בארץ ישראל הוא יתערב בקרב היהודים וינתק עצמו לגמרי מן המשפחה הנוכרית שלו. לכן יחסו של התלמוד הבבלי לגיור שלילי ושל הירושלמי חיובי…" (משנת המדינה, עמ' 183).
הרב גורן איננו תולה את הצורך שהגר יחיה בארץ רק בשיקולים חינוכיים או פרקטיים, אלא מרחיק לכת ויוצר חיוב הלכתי לכך שהגר ימשיך לחיות בארץ ישראל כדי לקיים את מצוות יישוב הארץ ולא יהיה חשש שאינו מקבל על עצמו מצוה אחת ממצוות התורה, דבר העשוי לפסול את עצם הגיור: "הקשר האינדיבידואלי והלאומי לארץ ישראל הוא פונקציה חיונית בקיומו של עם ישראל ובתורתו, ולכן היא עלולה להוות מכשול הלכתי להצטרפות לעם היהודי כאשר הנכרי לא יקבל עליו את מצוות יישוב ארץ ישראל, שדינו יהיה כדין מי שאינו מוכן לקבל עליו מצווה אחת של תרי"ג מצוות שאין מקבלין אותו… ומצוות יישוב ארץ ישראל כמפורש בספרי דבי רב פרשת ראה, שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (שנה בשנה, עמ' 156, כפירה בעם ישראל לענייני גיור).
גם הרב הרצוג העלה את החשיבות של העלייה והמגורים בארץ ישראל כחלק משיקולי בית הדין לקבל את הגר. לדעתו העלייה לארץ מעידה על הכוונה האמתית של הגר להצטרף לעם ישראל היושב בארצו ומתוך כך אנו למדים על הכוונה האמיתית של הגר: "אם הגרים חפצים בארץ ישראל, הרי זו לכאורה כוונה לשם שמים, שהם עוקרים דירתם ועוזבים פרנסתם לנוע לארץ אחרת, ודווקא לא"י, הרי ניכר שכוונתם להאחז בעם ישראל, ובארצו… ואז הרי זוהי כוונה טובה, ואין צריך למנוע את קבלתם" (שו"ת היכל יצחק אבן העזר א סימן כא).
על דברי הרב גורן יש להוסיף לא רק את מעמדה של ארץ ישראל אלא גם את העובדה שזכינו למדינה יהודית בארץ ישראל וללא ספק הזיקה למדינה יהודית מקנה לגיור משמעות מיוחדת.
(ויקרא תשפ"ב)
