זהב טהור מבית ומחוץ

כיצד עשה בצלאל את הארון? אמרו בירושלמי [שקלים פ"ו ה"א]: "שלש תיבות עשאו, שתים של זהב ואחת של עץ, נתן של זהב בשל עץ ושל עץ בשל זהב וציפהו". מכל כלי המשכן מסמל הארון את התורה, ומדרך עשייתו לומדים חכמים את התכונות הנחוצות להיות בתלמיד חכם. מצפוי הארון מבית ומחוץ למד רבא [יומא עב ב]: "כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם". אלא שהדבר טעון הסבר, איך יתכן שלמרות היותו תלמיד־חכם לא יהיה תוכו וברו שווים? אומר המלך שלמה [משלי יז טז]: "למה זה מחיר ביד כסיל, לקנות חכמה ולב אין", ומסביר רבי יונתן [יומא עב] שרכישת ידיעות מבלי להשלים במקביל את העולם הפנימי, הערכי והמוסרי, אינה מבטיח שהלומד יהיה תלמיד חכם אמיתי, כי כאשר הלב חסר הבן אדם כסיל.

רבינו בחיי בהקדמתו לספרו 'חובות הלבבות', מגיע למסקנה כי לומד התורה אינו יכול להסתפק בלימוד 'חובות האברים' בלבד, כלומר בלימוד המעשים החיצוניים של מצוות מעשיות בלבד, אלא עליו לעסוק במקביל גם בלימוד 'חובות הלבבות', וכך כתב שם: "כי הכוונה והתועלת במצוות הלבבות הן, שיהיו גלויינו וצפוננו שווים ושקולים בעבודת השם, עד שתהיה עדות הלב והלשון והאברים שווה, ויצדיק כל אחד מהם את חברו, ולא יחלוק עליו ולא יסתור דבריו".

בכל שלבי הקמת המשכן מדגישה לנו התורה את הצורך של השתתפות הלב בפרויקט המשכן, החל מההתרמה למשכן, שלא מספיקה הנתינה הטכנית, אלא הנתינה צריכה לבא מנדבת הלב, ככתוב: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" [כה ב], "כל נדיב לב הביאו" [לה כב], "כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה" [שם כט]. ולא רק נתינת התרומה אלא גם לאחר שנאספו החומרים שבאו מנדבת־הלב להקמת המשכן, עוד היה צורך שגם בוני המשכן לא יהיו אנשי מקצוע טכניים בלבד, אלא גם בהם נדרשה תוספת של מעורבות הלב, ככתוב: "ואתה תדבר אל כל חכמי לב… ועשו" [כח ג], "בלב כל חכם־לב נתתי חכמה" [לא ו], "וכל אשה חכמת־לב בידיה טוו" [לה כה], "ולהורות נתן בלבו… מלא אותם חכמת־לב לעשות כל מלאכת חרש וחושב" [שם לה]. וכל זאת מפני הצורך שאמרו בזהר [שמות קסב ב]: "רחמנא לבא בעי"- המעשה מקבל את חשיבותו רק כאשר הוא בא לבטא את הכוונה הפנימית של האדם.

(ויקהל-פקודי תשפ"א)