הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)מאז ראשית האנושות נגזר על האדם – "בזיעת אפך תאכל לחם". במהלך הדורות העצמנו את גזירת הקב"ה לא רק לדאגה על הצרכים הבסיסים, אלא לדאגה לרווחה כלכלית למשך כל חיינו. כך מתווספות לנו דאגות רבות, ופעמים שסולם העדיפויות שלנו משתנה.
הדאגה והחשש מפני חוסר מזון גורמים לכך שלפעמים נשעבד גם את רוחנו. אנו עלולים לבצע גם פעולות בלתי מוסריות בדרך ליעד שהצבנו לעצמנו. עלול אדם לדרוס את כל מה שמפריע לו בדרכו אל הפסגה. ירידת המן המתוארת בפרשתנו נותנת את המענה לחשש של אגירת ממון והון. במדבר אין אפשרות לקיים כלכלה לטווח רחוק, אלא יש צורך "לחיות את היום". הביטחון בקב"ה וההסתפקות באוכל היומי הם תנאי משמעותי וחשוב להתקדם רוחנית.
הטיב לנסח זאת הרש"ר הירש: "סכנת הרעב האמיתית או המדומה מערערת כל עיקרון ומבטלת כל החלטה טובה. וכל עוד לא נגאל האדם – לא מן הדאגה למחייתו – אלא מתוקף הדאגה למחייתו, אין מקום להגשמה מוחלטת של תורת ה'. אולם, אי אפשר להשתחרר מסיוט הדאגה הזאת אלא על ידי הכרה מעמיקה שבלב, שגם דאגת הפרנסה, הראשונה בין כל דאגות אנוש, גם היא אינה מוטלת בראש ובראשונה על האדם לבדו… עלול האדם לחשוב, כי דאגתו צריכה להקיף – לא רק את יום המחר – אלא את כל העתיד כולו, ואף את עתיד הבנים, הנכדים והנינים. מחשבה זו ממריצה אותו להוסיף כיבושים על כיבושיו, ללא מנוח וללא התחשבות – עד לא ייוותר מקום בלבו לכל תכלית ומטרה אחרת".
פרשת המן מלמדת אותנו על יצירת איזונים נכונים בין הדאגה להווה לחרדות מפני העתיד. אולם, קיים רובד נוסף שניתן ללמוד מתלונתו של עם ישראל. העם אומר: "…מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע… לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב". העם העדיף לחזור לעבדות ולמות שבע, מאשר למות ברעב כבני חורין. הסיבה לכך היא שתחושת השובע מאפשרת רוגע גם כאשר תנאיו של האדם קשים מנשוא.
ירמיה כותב: "טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב…" (איכה ד, ט). וכך אומר המכילתא דרבי ישמעאל בשלח (פרשה א) : "להמית את כל הקהל הזה ברעב, ר' יהושע בן קרחה אומר אין לך מיתה קשה יותר ממיתת רעב שנ' טובים היו חללי חרב מחללי רעב". זו גם הסיבה המרכזית שנתנו חז"ל לחשיבותה הגדולה של מצוות פדיון שבויים. וכך כותב הרמב"ם בהלכות מתנות עניים (ח, י): "פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות …". הגמרא בבא בתרא ח ע"א מדגישה שהשבוי סובל מכל סוגי הסכנות, כאשר הסכנה הכי קשה היא הרעב: "טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב".
בשבועיים האחרונים אנו מתרגשים למראה שחרורם של החטופים, שהוחזקו בתנאים קשים והיו בחרפת רעב. הם חוזרים תשושים ותהליך שיקומם הוא ארוך, לא רק בהיבט הנפשי אלא גם בהיבט התזונתי. תמורת שחרור החטופים אנו משחררים רוצחים שפלים, כך שבצד ההתרגשות מתלווים חששות כבדים. כל מחבל שמשוחרר עלול לחזור ולרצוח. מנגד, לא ניתן להתעלם מההצלה העכשווית של אלו היוצאים מחרפת רעב ומהתעללויות קשות. כל התהליך הזה מתאפשר בזכותם של אלו שמסרו נפשם במלחמה הקשה מול מחבלי חמאס הארורים. בזכות הרגישות שלנו והרחמים כלפי אחינו הנמצאים בצרה ובמצוקת עינויים ורעב, ירחם ה' עלינו וישמור אותנו בדיוק כפי שמסמלת ירידת המן – השגחה בכל עת.
