הסכנה שבנתינה ללא גבולות

תקופת הקורונה לימדה אותנו עד כמה אנו חשופים לפגיעה בהיותנו בודדים ומבודדים ואת החשיבות של הסולידריות והנתינה לזולת. ייחודו של עם ישראל במוטיבציה להעניק, כפי שמנסח התלמוד הירושלמי במסכת שקלים (א,א): "אמר רבי אבא בר אחא אין אתה יכול לעמוד על אופיה של אומה זו, נתבעין לעגל ונותנין, נתבעין למשכן ונותנין". הירושלמי מדגיש, שהנתינה והתרומה הן מעמודי התווך של האומה היהודית. כאשר העם נקרא לדגל, באים לידי ביטוי כוחות נתינה גדולים, אפילו שהמטרות עלולות להיות שליליות. לדוגמא, מציין הירושלמי את הסמיכות של המשכן לעגל. אותה התלהבות שליוותה את הקמת המשכן נכחה גם בעת שהביאו נזמים ותכשיטים כדי ליצור את עגל הזהב".

הדרך לנתב את ההתלהבות למקומות נכונים היא בכוח הריסון שלה. לאמור, האדם נמדד לא רק בהיענות שלו לציווי שדורש ממנו לקום ולעשות, אלא גם בהיענות לציווי שלא לעשות. העשייה תמיד מגובה בתחושה טובה של סיפוק. התנועה ההפוכה קשה יותר, משום שהיא חסרה את כל אותם דברים. דומה שרעיון זה מצוי בניסוח הייחודי של הפסוק: "וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא". וכך מסביר הכתב והקבלה:

"ויכלא לשון מניעה (רש"י), אמנם לא היתה מניעת הבאתם לרצונם… אלא ויכלא הוא כפי עיקר הנחת שם כלא, בית הכלא, שנמנעה היציאה ממנו באונס כן ויכלא העם, נמנע מלהביא בעל כרחם ושלא לרצונם".

הסכנה הגדולה שקיימת בנתינה ללא גבולות הביאה את משה לצוות על הפסקתה. התלהבות עלולה להביא את  האדם לזחיחות. לכן, ברגעי השיא של התלהבותו, ייבחן האדם ביכולתו לבלום את עצמו ולהימנע מעשיה גם אם  היא בניגוד לרצונו הטבעי כניסוח הכתוב: "ויכלא העם". נקודה זו מהדהדת גם בדבריו של השפת אמת (ויקהל תרל"ה) :"ונראה כי ראו הצדיקים והחכמים, כי נתפשט ההתנדבות יותר מהראוי. וחששו שלא יהיה עוד ברצון אמת לשם שמים… ".

הצורך בריסון ההתלהבות מסביר גם את אזכורה של מצוות השבת בתחילת פרשתנו. הכתוב מבקש להדגיש, שעשיית המשכן מותנית בשמירת שבת. דהיינו, בשמירה על הגבולות ועל המסגרת ולא בהתלהבות ללא גבולות וריסון.

בשנה האחרונה בצל הקורונה ניתן היה לחוש את שתי התנועות הללו. מחד גיסא, נתינה אין סופית ומאידך גיסא, את מגבלותיה שבאו לידי ביטוי בהסתגרות ובבידוד. נוצרו דילמות רבות במתח שבין הרצון ולשהות במחיצתם של אלו הזקוקים לנו לבין הצורך לשמור על ריחוק על מנת למנוע חלילה פגיעה בהם.

(ויקהל פקודי תשפ"א)