שומרות אחיהן: האחיות שנלחמות עבור אחיהן שנפגעו במעון בני ציון
ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)2:32 pmאין תגובות
צבי אוהב ריח של כביסה, רן אוהב את שיריו של עוזי חיטמן. שניהם דיירי בני ציון, המעון בו נחשפה לאחרונה פרשיית התעללות בהיקפים בלתי נתפסים. תוך כדי שהן מתאוששות, האחיות של צבי ורן כבר לא מתביישות בהם, מזכירות לעולם שהם בני אדם ויוצאות למאבק כדי להבטיח להם חיים של כבוד
צבי פוגל, מתוך הקמפייןרן, מתוך הקמפיין
בגלישה מקרית ברשת החברתית של צוקרברג, צדה את עיניי תמונה ממוסגרת. ובתמונה, אדם עם מוגבלות שכלית שניכרת על פניו, ועליה מספר מילים: תכירו את צבי, אחי הקטן. ילד בן 29, אוהב מוזיקה ישראלית, ריח של כביסה ולפגוש אנשים. זה היה חריג. ממתי אנשים מתגאים בבני המשפחה שלהם, אלו הנושאים עימם מוזרות או שוני? אחרי התמונה הזו נתקלתי בפוסטים נוספים ששיתפו עוד הורים ואחים גאים, שפשוט האנישו את מי שכבר שכחנו שהם אנשים. בני אדם. עם רגשות, תחביבים, רצונות.
צבי הוא האח של נעה פוגל, הצעיר ממנה בשנתיים וחצי. הוא נולד בלידה רגילה, ועם הזמן הבחינו שהוא לא מתפתח כמו שצריך. בהמשך אובחן עם מוגבלות שכלית ברמה בינונית וכמה שנים לאחר מכן גם עם קווים אוטיסטיים. בנוסף לאלו, הוא חולה אפילפסיה.
איך היה לגדול עם צבי?
"עד שהגעתי לשירות לאומי הייתי בטוחה שבכל בית יש ילד מיוחד", נעה מתחילה להשיב. "זה היה מורכב. זה לגדול בבית שבו תשומת הלב נודדת אוטומטית לילד המיוחד, ואני לא אומרת את זה בביקורת כלפי ההורים שלי. זה לדאוג לו, לעשות איתו, אף פעם לא יצאנו לטיולים בחול המועד כי אי אפשר לעשות איתו מסלול, אי אפשר ללכת סתם לבריכה- כי יש לו התקף אפילפסיה והוא לא יכול לשחות, זה הרבה דקויות של דברים שאנשים לא מבינים. לא גדלתי מפונקת… מדי פעם התביישתי כשהייתי קטנה, ללכת עם מישהו שהחברה צוחקת עליו זה קשה. אבל בעייני רק הרווחתי".
לאורך השנים צבי למד במסגרות של חינוך מיוחד, עליהן חוק חינוך חובה חל עד שהתלמידים בני 21, וכשבגר, הטיפול בו נהיה קשה יותר ויותר והמשפחה הבינה שהגיע הזמן שייצא מהבית.
"אחרי המסגרת הוא הגיע הביתה, נסע למועדונית אחר הצהריים, זה לא פשוט. כמעט כל ההורים, כולל הוריי, לוקחים את הילד לטיפולים פרא רפואיים על חשבונם כדי לחזק ולקדם ולעשות את המיטב כדי להוציא את המקסימום של היכולות של הילד.
"כשצבי היה בן 20 ההורים שלי הבינו שב"ה נתנו לו את המיטב לאורך כל השנים, אבל זה כבר מאוד קשה לנו, גם מבחינה פיזית הוא כבר היה כבד מדי והיה מאתגר לסייע לו בפעולות שונות, הטיפול בו לקח חלק גדול מהיום יום של ההורים שלי וגם אני כבר רציתי לפתח את החיים שלי, וגם הוא כבר היה צריך חברה ותעסוקה. הבנו שצריך להוציא אותו מהבית", נעה מסבירה.
נעה והוריה חיפשו מסגרת עבור צבי, ולמרות הרצון הטוב של עובדת הרווחה, המשרד לא ידע להפנות אותם למוסדות ראויים – ופנויים. "זה כשל של הרשויות, הם לא יודעים איפה יש מקום פנוי וההורים צריכים לעשות את כל הכאב לב הזה בעצמם – וזה כאב לב, כי זה גם להוציא ילד מהבית וגם לחפש לו מקום, שלפחות אתה רוצה להאמין שהוא טוב. הלכנו לראות מקומות שהרווחה המליצו לנו עליהם והיו מזעזעים; ראינו דיירים על הרצפה בלי שמתייחסים אליהם, מטפל אחד על המון דיירים, אין יחס אישי, אין מתנדבים. ומעון בני ציון נראה כמקום מטופח, הצוות שקיבל את פנינו עשה רושם מאוד נעים והיה נראה שטוב לו. צבי נכנס לבני ציון לפני כ-9 שנים".
נעה וצבי פוגל. צילום: פרטי
שכחו שהם בני אדם. אנחנו לא רוצים שייראו אותם כעציצים אלא כבעלי חלומות. יש להם פנים, שמות, תחביבים, לב והמון אהבה לתת
ניצול דירה 15
אם השם "בני ציון" מצלצל לכם מוכר, זה בגלל הפרשיה האחרונה שפורסמה. עם שעות על גבי שעות של צילומים מבעיתים של התעללות כבדבר שבשגרה, מחרידה ובלתי נתפסת, כלפי דיירים בגילאי 20-50 בעלי מוגבלויות וצרכים מיוחדים, הוגשו כתבי אישום כלפי מספר "מטפלים", ועם מדגם חריג שכזה (או שלא) – לצערנו, היד עוד נטויה.
משפחות הדיירים ב"בני ציון", ההורים והאחים; אלו שיהיו אחראים אחרי 120 על אחיהם המיוחדים, שעולמם חרב עליהם באבחה אחת, התגייסו למאבק למענם, ובלשונם: "ילדים-אנשים עם מוגבלות שכלית, אשר סובלים מהזנחה, הפקרה והתעללות מתמשכת. אנחנו, בני משפחתם, היחידים שיכולים לצעוק את כאבם, ולהבטיח להם חיים טובים יותר מעכשיו, מרגע זה ממש".
רן, אחיה של טלי וייט, הוא אחד מהדיירים שהופיעו בסרטונים הללו. כשטלי הייתה בת 5 הוא נולד. מההתחלה היה ברור שמשהו לא בסדר אצלו, עקב דרמה רפואית שהתרחשה. בגיל 3 רן הפסיק להתפתח. הוא מאובחן כסובל מאוטיזם ומשיתוק מוחין, או ביחד – מוגבלות שכלית התפתחותית. "יש לו בעיות במוטוריקה גסה ועדינה, בעיות בלי סוף. והוא יודע לחזור על מה שאומרים לו אבל לא ממש לדבר", טלי אומרת, ומשתפת בכנות:
"לגדול איתו היה מאתגר. בשנות ה-80-90 קראו לזה פיגור, אז הוא היה המפגר ואני הייתי אחותו של המפגר. זאת שעומדת בארבע ומחכה לו שיחזור מהגן המיוחד וצריכה לגרור אותו כועס ובוכה למעלה כשהוא רוצה להישאר עם כל הילדים למטה ואי אפשר, כי הוא בורח לכביש. זה להתבייש בו עד גיל מסוים, ולהיות מלאת רגשי אשמה שאני מתביישת בו. זה לשמוע מהילדים בבית ספר שגם אני מפגרת, כי זה עובר במשפחה.
"בגיל ההתבגרות התחילו לרן התקפי זעם כי הוא איש עם רגשות שכלוא בתוך גוף שלא מאפשר לו המון דברים. המסגרות כבר לא התאימו. מעבר לזה, ילד כזה דורש המון משאבים שלרוב המשפחות אין; צריך להעסיק אותו ולהעניק לו טיפולים רבים".
הוריהם ניסו להביא עובדת זרה שתסייע להם, אבל הפתרון לא צלח, ובגיל 21 רן עבר למעון בני ציון. היום רן בן 42, מחצית מחייו הוא מתגורר שם.
טלי נרגשת: "אבא שלי, עד מותו, היה מאוד פעיל ונוכח. הוא נפטר שנה לפני פרוץ הקורונה. אם הוא היה יודע את מה שאנחנו יודעות היום הוא היה נבעת. רן היה בבת עינו ולא סתם, כי הוא ידע שאין מי שידאג לו כמוהו, והצוואה שלו היא ששירה אחותי ואני נדאג לו. לצערי, מאז הקורונה שנתיים שלא ביקרנו בתוך הדירה שלו. הכניסות לכפר הוגבלו והיו חולפים שבועות מבלי שנוכל לראות את רן ליותר משעה-שעתיים, ובמשך זמן כזה את לא מגלה מצוקות, חבלות או דמעות בעיניים", היא כואבת.
והיה מה לגלות. בדירה של רן פעל הנאשם המרכזי בהתעללות החמורה. רן הוא "ניצול דירה 15", כפי שאחותו אומרת, שלא מצליחה לעכל את הרוע כלפי האח הטוב שלה: "רן הוא בחור שקט. הוא אוהב לשבת ליד שולחן מסוים עם כסא מסוים וזה נותן לו את השקט שלו. הוא אוהב לשמוע מוזיקה או דיבורים בטלוויזיה. הוא לא מתפרץ כי הוא על כדורי הרגעה פסיכיאטריים. הוא לא היווה איזה שהוא טריגר לרשע הזה שהלך שם ועדיין, בעודו יושב על כסא הוא עובר לידו ומחטיף לו, דוחף אותו ומציק לו כדי להוציא אותו מדעתו. יש להם נפש של ילד, הם כל כך תמימים, לראות ולחוות את כל הרוע הזה עם החברים שלהם זה גם עושה להם משהו בנשמה. הזלזול הזה בכבוד שלהם זה חוסר חמלה שאין לתאר".
רן. צילום פרטי
נוח שהם חיים במעונות סגורים, הם לא קיימים. אנחנו התמודדנו איתם כמשפחות, בתוך הבתים שלנו. לא התגאינו, כי במה יש להשוויץ? אבל הדאגה להם צריכה להיות גאוותנו הגדולה כחברה
'ידעו על האלימות'
לאחר שפורסמו המקרים, הוקמה קבוצת הורים ואחים של הדיירים שלפתע גילו על תלונות רבות שמשפחות דיירים נוספים הגישו על חבלות שונות לכאורה מבלי שההנהלה והצוות הטיפולי והרפואי התייחסו לדברים. הזמן עבר, החבלות דהו, והמפגשים צומצמו בגלל הקורונה, אז התשובה 'הוא נפל בשירותים' התחילה להישמע להם הגיונית. אבל, כשהסתבר שכולם "נפלו בשירותים" – כנראה שמשהו מתרחש במקום.
למרבה המזל, יש כמה דיירים שמדברים, והזכירו את הזוועות. אחת האמהות ניגשה למשטרה והגישה תלונה רשמית שאי אפשר היה להתעלם ממנה. השוטרים ניגשו למעון וביקשו את החומרים המצולמים ומאז – כדור השלג ממשיך להתגלגל, עם מסות של חומרים מצולמים שהיה צריך מערך שלם כדי לצפות בכולם.
שירה, האחות של טלי ורן, נסעה למשטרה וחזרה חיוורת. חוקר המשטרה הציע למשפחה לא לצפות בסרטונים והם הסכימו איתו, ולבסוף צפו במקטעים מהם כשהעניין פורסם בחדשות.
טלי: "עד שראינו את הסרטונים לא תפסנו כמה ההתעללות הייתה יום-יום שעה-שעה, כי המספרים לא נתפסים; את שומעת על 610 אפיזודות אלימות ב- 60 ימים ואת לא מצליחה לחשב את זה. בסרטונים רואים שהבן אדם מסתובב שם כמו קלגס עם מקל של מגב או חתיכת חוט ברזל ביד ומכה כל מי שעבר בדרכו. אם אחד הדיירים אמר משהו לא נכון, הבן אדם רץ אל הקצה השני של החדר כדי לגהור מעליו ולהרביץ לו מכות רצח. היה שם טירוף. כמעשה שבשגרה, הוא עובר ליד מיטה שהוא אמור לסדר ולבדוק, בתור מטפל ומדריך, ומטיל את מימיו על השמיכה, על הכרית והסדין. זאת שגרה מזעזעת, וזה רק חודשיים אחורה, מה קרה שנתיים אחורה? האיש הזה עבד במעון חמש שנים".
על פי כתב האישום, לאית סלאמה (24) תושב קלנסוואה, התעלל בחוסים באכזריות ובמאות הזדמנויות שונות. אל שגרת ההתעללות שלו הצטרפו מטפלים נוספים, שכנגדם הוגש כתב אישום גם כן, ועוד כעשרה עובדים שנכחו במקרים כאלה ולא עצרו אותם או דיווחו עליהם פוטרו והורחקו על ידי משרד הרווחה.
"אבל מה אם היה עוד מישהו?", טלי תוהה. "לדעתנו רוב הכפר ידע על האלימות. ארבעת עצורים עבדו בעוד דירות וזה יתגלה בהמשך. ואם על דבר כזה כולם ידעו ושתקו – על מה עוד הם יודעים ושותקים? זה לא רק העניין של המכות – זה גם מה קרה לפני; מהי איכות התזונה שלהם? בודק אותם רופא בכלל? האם נוירולוג בודק את התיק הרפואי של רן כדי לבחון את מינון הכדורים? מה עם מרכז תעסוקה? זה בן אדם, הוא לא זומבי שאמור לשבת כל היום ליד השולחן האהוב עליו. הוא צריך לשמר את הכישורים שלו. אמור להיות מרכז תעסוקה שיאפשר להם להרגיש חלק מהחברה, פעילים, תורמים. מה קורה שם? מישהי אמרה לי שהם בוהים שם בקירות 8 שעות. מישהו משוחח איתו? מישהו לוקח אותו החוצה לראות את השמש? מצביע בשבילו על פרחים? מעסיק את הראש שלו בעוד דברים חוץ מהכלום שאופף אותו מסביב?
"התחושה היא שהשער נעול ואנחנו לא באמת יודעים מה קורה שם. מדברים קטנים כמו העובדה שלא החליפו להם מצעים, שבגדים שאנחנו קונים להם נעלמים, עד הדברים המהותיים כמו פיתוח עוד יכולות אצלם. כל זה איננו. אין שום אמון באף מערכת", היא נחרצת.
עד שראינו את הסרטונים לא תפסנו כמה ההתעללות הייתה יום-יום שעה-שעה, כי המספרים לא נתפסים; 610 אפיזודות אלימות ב- 60 ימים
שכחו שהם בני אדם
גם צבי, אחיה של נעה חזר לשבתות בביתו עם סימנים על הגוף והמשפחה לא קיבלה תשובות. "כשההורים שלי שאלו אמרו שהוא נפל והחליק, אבל בבית הוא לא היה נופל או מחליק. היו סימני שאלה עם השנים. בדיעבד, היינו שקופים ותמימים, לא ראינו. עצוב לומר, אבל להורים כל כך קשה למצוא מקום לילדים האלה כך שאם אתה רואה מקום טוב אתה נותן את הילד שלך וסומך עליהם ב-100%, אתה לא מאמין או יכול לדמיין שמישהו יכול להתנהג אחרת ממה שאתה מעניק לו בבית. את רואה את מקרי האלימות האלה וזה לא נורמלי", נעה נרעשת.
הופתעת כשמה שקרה בדירה 15 התפרסם?
"לא", היא משיבה. "הזדעזעתי. במהלך השנים בתוך תוכי ידעתי שיתפרסם דבר כזה, אבל לא רציתי לצער את ההורים שלי אז לא דיברנו על זה, אבל תמיד כשצבי חזר הביתה בדקתי והתעניינתי, ניסיתי להבין מה הוא מרגיש ואם הוא אוכל טוב, והיו מחשבות. לגדל ילד עם צרכים מיוחדים זה תמיד לדאוג. זה לא נפסק אף פעם וזה רק מחמיר. הוא בגוף של אדם בן 30 אבל עם קוגניציה של ילד בן 3".
לנעה חשוב שאדע שיש גם הרבה אנשים טובים במערכת, וחשוב למשפחות שהם יישארו. צבי נשאר בדירה שלו בבני ציון, כמו מרבית הדיירים שם. אבל, לטעמה שיטת העבודה והפיקוח על המקומות הללו לא טובה, מה שגורר מקרי אלימות גם במעונות אחרים: כח האדם אינו איכותי מספיק, לא מעניקים למטפלים הכשרות וליווי, התנאים לא הולמים, אין שקיפות והפיקוח לוקה בחסר.
"המעונות הפכו להיות מקום של לקלח, להלביש ולהאכיל אותם – אבל אין את המקום של להצמיח אותם כבני אדם, כי קצת שכחו שהם בני אדם", היא מוסיפה. "אנחנו רוצים שיעשו להם חוגים ושייקחו אותם לטיול, אז מה אם זה קשה? כל מוסד מקבל המון כסף על כל דייר (בין 13-20 אלף ₪, ל.ש), הם יכולים לעשות תכניות מופלאות. לאורך כל תקופת הקורונה הם לא עשו כלום. קחו אותם לפארק, לקניון. לא ברור לנו לאן הכסף הולך.
"יש אולי רצון לעשות להם טוב אבל לא את הטוב שהם ראויים לו כבני אדם. שכחו שהם בני אדם. אנחנו לא רוצים שייראו אותם כעציצים אלא כבעלי חלומות. יש להם פרצופים, שמות, תחביבים, לב והמון אהבה לתת, ואפשר להוציא אותם החוצה, לטייל".
להוציא אותם לאור
ולפני הכל, המשפחות של דיירי בני ציון רוצות שתראו אותם.
נעה: "החלום שלי היה שייראו אותם, שייראו את התמונות שלהם, שהעולם ידע ויכיר שיש כאן בני אדם, פנים – אתם לא תפגשו אותם במכולת, בסופר ובאוטובוס. אנשים רגילים לראות אותם רק מאחורי גדר, אבל העולם היה פחות טוב בלעדיהם. יש להם נתינה ולב גדול, אין להם תכונה אחת רעה. זה פשוט תענוג להיות לידם. הם נשמות גבוהות ונקיות.
"אני רוצה שאנשים יראו את זה לא רק בהתנדבויות, אלא ביום יום, ייצאו החוצה ויכירו. שיבואו לבקר את אח שלי, הוא ישמח להכיר אנשים חדשים. תראו פרצופים ואז אולי בפעם הבאה כשתפגשו ילד עם תסמונת דאון בגן השעשועים אתם לא תירתעו ממנו. אם נכיר בהם כבני אדם נוכל לגשת אליהם ולשוחח איתם, ונהפוך לחברה טובה יותר", היא מאמינה.
טלי: "הכי נוח זה שהם חיים במעונות סגורים, הם לא בתוך החברה – הם לא קיימים. אנחנו התמודדנו איתם כמשפחות, וגם, בתוך הבתים שלנו. לא התגאינו ולא השווצנו בזה, כי במה יש להשוויץ? אבל הדאגה להם צריכה להיות גאוותנו הגדולה כחברה".
והן החליטו לנצל את השבר הגדול שהתרחש במעון כדי להיאבק לשינוי המערכת מהיסוד. בקמפיין שנקרא #תראו_אותם-תראו אותנו, משפחות הדיירים פרסמו עשרות תמונות של יקיריהם המיוחדים, עם שמותם ותחביביהם. הם כבר לא מתביישים בהם.
"רצינו שיראו כמה הם יפים", טלי מסבירה. "בסרטונים הם יושבים כמו זומבים על ספות, המטפל עובר ומרביץ להם. מטשטשים את הדמות שלהם כדי לשמור על פרטיותם. אבל הם אנשים. אחרי מה שרן עבר – פרטיותו לא חשובה לי כל כך. יותר חשובה לי בריאותו הנפשית, האהבה שלנו אליו, האהבה שלו אל העולם. אנחנו מגיל צעיר אחים לילדים מיוחדים. כולם מסיטים מבט כשהם רואים מישהו חריג. זה מביך אותנו, אנחנו פוחדים להביך את מי שמולנו ואנחנו לא מישרים אליהם מבט, ועושים מאחים שלנו שקופים. הם בטח לא צריכים להיות מוסתרים ומטושטשים, והחלטנו שאנחנו רוצים להתגאות, להוציא אותם אל האור ושעוד אנשים יראו אותם".
ואז, כשכולם סוף סוף יפנימו שהאנשים הללו הם בני אדם – התקווה היא שהם יחיו חיים של כבוד, כמו שמגיע לכל בן אדם.
נעה: "אנחנו רוצים שהתשתית תהיה טובה קודם כל – שהכבוד לאדם יהיה במאה אחוז שלו, שיביאו אנשים ראויים לעבוד איתם. אנשים עם צרכים מיוחדים גרים במוסדות האלה 30-60 שנה, זה הבית שלהם. זה צריך להיות כמו בית, הכי קרוב לאמא שיכול להיות, שמעשירה ומלמדת את הילד שלה. אנחנו רוצים לשנות הכל – שתהיה שקיפות, שיהיה פיקוח, שיעברו הדרכות וקורס עזרה ראשונה, שהצוות יקבל ליווי רגשי. שנהפוך את זה למקום אוטופי. צבי לא יכול לדאוג לעצמו, ולעולם לא יוכל להתחתן ולהקים בית – אז לפחות שהבית שנותנים לו יהיה לו טוב. שיהיה להם כיף, מה רע?!", היא תוהה.
יישאו באחריות
שתי האחיות האלה, טלי ונעה, נאבקות בכל כוחן כעת יחד עם שאר המשפחות, ושומעים עד כמה זה מגיע מדאגה ואהבה עמוקה ועוצמתית לאחיהן שבסוף, אחרי 120, הן תהיינה אחראיות עליהם.
איך זה לדעת שהאחריות עלייך? במיוחד כעת, כשמבינים שמדובר באחריות עוד יותר כבדה.
טלי: "כשאבי נפטר אמרתי לעצמי – בסדר, נבקר את רן יותר, נביא אותו יותר אלינו לביקורים אחרי שתגמר הקורונה. אבל לפני חודש וחצי האדמה נשמטה מתחת לרגליים. זה ילד ששמים אותו במסגרת לכל החיים. מאיפה מתחילים בכלל? כמה עמוק צריך להיות השינוי? איפה עוד מתאפשרים דברים כאלה?!".
"ברור לי שאחרי 120 של ההורים שלי אני אהיה האפוטרופוסית שלו ואני מקבלת את זה בהבנה", נעה מצטרפת. "בעז"ה בבית שאקים הוא יהיה חלק אינטגרלי. הילדים שלי יידעו שיש להם דוד מיוחד. הוא יבוא אלי. זה חלק מהחיים שלך. הפכתי להיות הבן אדם שאני בזכותו, ובזכות זה אני יכולה להילחם עבור אח שלי ועבור החברים שלו".
והמלחמה על כבוד האדם, נושאת עמה מספר זעקות: הכירו בבני המשפחה שלנו כבני אדם והתייחסו אליהם בהתאם במסגרות, שנו את התנהלות המערכות מהיסוד כדי ליצור להם חיים עשירים וטובים. וגם – ענישה מרתיעה למתעללים מבני ציון, כדי שזו תהיה הפעם האחרונה שפשע מעין זה קורה. נערכו וייערכו מספר הפגנות, בבית המשפט בזמן הרשעת המטפלים, מול משרד הרווחה ועוד, אל מול המחדלים והתנהלות שלאורך השנים הציפה סימני שאלה רבים שכיום הופכים לסימני קריאה.
ובינתיים האחים ממשיכים לצוץ במרשתת כפטריות אחרי הגשם, מוציאים אל האור את אחיהם ואחיותיהם ששוהים במוסדות, הרחק מהעין שלנו, ולראשונה בחייהם מתגאים בהם, ויותר מכל – נשבעים לעצמם שהם יגנו עליהם מעתה ועד עולם.