עניין צבע העור לא התחיל עם בנם של הארי ומייגן

הנסיך הארי ומייגן מרקל, סיפקו ראיון לו ציפו מיליונים ברחבי העולם כולל בישראל. הנסיכה לשעבר חשפה כי "היו בארמון דאגות ושיחות על כמה כהה העור של ארצ'י יהיה כשהוא יוולד", ועל זה מדברים בעולם. העיסוק הרב בנושא חושף לא רק את הסיפור האמתי בתוך הארמון, אלא גם באמת מעסיק אותנו. נושא צבע העור, העסיק תמיד את ההיסטוריה האנושית ובכלל זה היהודית.

ידיד שלי הפנה את תשומת לבי להגדה של פסח חדשה שהיא מאוד בעייתית. האיורים המופיעים על הכריכה ובתוכה מציירים את המצרים כשחומי עור מכוערים לצד מראה חרדי אשכנזי יפה [ככל הנראה בהשפעת רש"י על המילים "הנה נא ידעתי"- "הנה נא- הגיע השעה שיש לדאוג על יפיך. ידעתי זה ימים רבים כי יפת מראה את ועכשיו אנו באים בין אנשים שחורים ומכוערים אחיהם של כושים ולא הורגלו באשה יפה ודומה לו" (בראשית יט)]. הידיד שלי התקשר להוצאה לאור ושם השיבו לו שבמצרים היהודים היו לבנים ממש, אשכנזים חרדים, והמצרים היו שחורים ומכוערים. הפנה אותו ידידי לדברי הפרקי דרבי אליעזר שכתב "ברך נח לבניו…ברך לשם ולבניו שחורים ונאים… ברך לחם ולבניו שחורים כעורב… וברך ליפת ובניו כולם לבנים ויפים" (פרק כ"ד). וזה מביא אותי לשאול- איפה היינו ואיפה אנו היום?

חז"ל מביעים פליאה מדברי שלמה המלך שכתב על אהובתו שהיא "שחורה ונאוה". חז"ל שואלים: "'שחורה אני ונאוה'? אם שחורה למה נאוה וכי יש שחורה נאוה"? כך כתוב בהלכה המפורסמת המופיעה בתוספתא ברכות. "הרואה את הכושי…את הגיחור…הננס –אומר: ברוך משנה הבריות. את הקיטע ואת החיגר ואת הסומא ואת מוכי שחין אומר: ברוך דיין האמת".

מה מלמדות ברכות אלו על היחס לאחר במשנתם של חז"ל? כיצד נתפס האני וכיצד נתפס השונה בעת שמברך האדם ברכות אלו? למה מכוונים אותנו חז"ל בקביעת ברכה לאחר ראיית אנשים הנראים אחרת? מי בכלל קובע מי "אחר"? מה הופך אותנו ל"אחרים", ל"שונים"? וכיצד יש להתייחס למקורות האלה? כדברי אלוקים חיים? האם עמדה זו מבטאת בהכרח את עמדת היהדות או אינה אלא מבטאת השקפתו של חכם מסוים?

קיימים מקורות רבים לאורך התלמוד, ספרי הראשונים והאחרונים שקשים לעיכול לקורא בן תקופתנו האמור להחזיק בהשקפת עולם ליברלית דמוקרטית ודרך חשיבה רצונית. אבל יותר מזה. כיצד עלינו להתייחס למלומדים או לסמכויות רבניות שעדיין מציגות עמדות כאלה גם כיום? מהתפיסות החברתיות האלה הרי נגזרות הלכות! שאלת קיומה ההלכתי של הברכה דלעיל בדורנו היא תמוהה ביותר.

לפני כמעט 150 שנה הרש"ר הירש בפירושו על התורה כתב שמי שנושא כושית עושה מעשה המנוגד לדרך הטבע, שזהו דבר שאין הדעת סובלתו וזה סמל לדרך של השחתה מוסרית. "אותה השחתה מוסרית דומה להשחתה הפיסיולוגית  שבהיוולד כושי לשבט יהודי. ושמא ניתן לומר כעין זה גם כאן: חיי אישות עם כושית נחשבים מנוגדים לטבע, דבר שאין הדעת סובלתו". כלומר, גם במקורות היהדות היו תפיסות היררכיות, מה שמראה שחכמים היו בני אדם ולא מלאכים. "אין לך אדם שהוא אי העומד בפני עצמו; כל אדם הוא קטע מן היבשת, חלק מן השלם" (ג'ון דאן). יחס זה אינו מוכיח שהיהדות במהותה היא גזענית או שוביניסטית, שכן "יהיה זה אנכרוניסטי לטעון שהתרבותיות הקדם מודרניות ובתוכן התרבות היהודית הן גזעניות ושוביניסטיות. עם זאת, העמדות הללו, אותן אנו מגדירים כיום כגזעניות, היו נורמטיביות בכל התרבויות בתקופתם. לא כן כאשר מלומדים או סמכויות רבניות כלשהן עדיין מצדדים בעמדות כאלה בתקופתנו. זו גזענות לשמה…והיא ראויה לגינוי מלא ולדחייה מוחלטת דווקא מתוך השקפת עולם יהודית" (מלמד עמ 15).

אגב, בהנהגה הציונית היה מי שהתנגד לעלייה האתיופית לישראל מהטעם ש"הפלאשים" (יהודי אתיופיה) פראים יותר מהמרוקאים ומפגרים מאות בשנים; יש חשש למחלות תורשתיות אצלם; מורשת היהדות שלהם גם היא מפוקפקת, "אם כי יש מקום לסייע להם להתקרב יותר אל היהדות״. והיום ברוך ה' הקהילה האתיופית הפכה כחלק מהמרקם של החברה הישראלית. נכון להיום, 16% מנישואי האתיופים בישראל היו לבני-זוג שאינם יוצא אתיופיה. זה גבוה כמעט פי שתיים מאשר נישואין בין שחורים ללבנים באמריקה. גם נישואים בין ספרדים לאשכנזים, בין נכדיהם ונכדותיהם של דור המייסדים המפאייניקים האשכנזים מזה ועדות המזרח מזה עומד היום על יותר מ-75%.

הקהילה האתיופית הפכה זה מזמן לחלק אינטגרלי ממרקם הפסיפס של התרבות וההלכה בישראל. זאת הסתכלות מעצימה, לא מחלישה. התרבות הדתית האתיופית נהגה להדגיש את הצד החיובי של החיים, יותר מאשר הצד השלילי של החיים. התרבות האתיופית חינכה אותנו שהמציאות עצמה היא טובה. הסתכלות זאת אינה באה מתמימות, מחולשה ומחוסר אונים מול המציאות, אלא ממקום של חכמה, חוזקה ובחירה נכונה. הם ידעו שהמציאות מאתגרת ביותר. עם זאת, הם ידעו שהמציאות אינה שחור ולבן.

(ויקהל פקודי תשפ"א)