היתרון של יתרו

מייד לאחר מלחמת עמלק בבני ישראל, מופיעה הצטרפות יתרו אליהם. מייד לאחר: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק", מגיע "וַיָּבֹא יִתְרוֹ". הפרשן הראשון שעמד במפורש על סמיכות זו היה אבן עזרא: "בעבור שהזכיר למעלה הרעה שעשה עמלק לישראל, הזכיר כנגדו הטובה שעשה יתרו לישראל". לדעת אבן עזרא המקרא יוצר השוואה ניגודית בין האב טיפוס של הגוי הרע, עמלק, לבין דמות האב של הגוי הטוב, יתרו. ההבדל הקוטבי בין עמלק ויתרו נקבע לדורות, כאשר בזרע עמלק אנו מצווים להילחם, ואילו בצאצאי יתרו אסור להילחם. כשיצא להילחם בעמלק הוא יקרא לקיני, צאצאי יתרו שגרו בסמיכות, להישמר ולהתפנות בטרם קרב "לְכוּ֩ סֻּ֨רוּ רְד֜וּ מִתּ֣וֹךְ עֲמָלֵקִ֗י פֶּן־אֹֽסִפְךָ֙ עִמּ֔וֹ".

הדמיון בין פרשיות עמלק ויתרו בולט במקרא גם מבחינה לשונית. במלחמת עמלק נאמר: "וידי משה כבדים", ובעצת יתרו הוא אומר למשה: "כי כבד ממך הדבר", במלחמת עמלק ציווה משה את יהושע: "בחר לנו אנשים", אנשי חייל כמובן, ובפרשת יתרו: "ויבחר משה אנשי חיל".

ייתכן שכבר חז"ל עמדו על כוונת התורה להדגיש באמצעות סמיכות הפרשיות את הניגודיות בין עמלק ויתרו. הם דורשים את הפסוק במשלי: "טוב שכן קרוב מאח רחוק" על יתרו, שהיה שכן טוב, לעומת עמלק שהיה נכד האח, עשיו. המדרש מביא רשימה של פסוקים שמהם עולה הניגוד בין השניים, וגולת הכותרת שלו היא: "עשו שמע ביציאתן של ישראל ונלחם עמהם… יתרו שמע בשבחן של ישראל ובא ונדבק עמהם" (שמ"ר, יתרו כז).

לניגוד בין יתרו לעמלק יש, לדעתי, כמה היבטים, וכאן אתייחס להיבט המוסרי. ההחלטה האם לגבור על ישראל או לחבור לישראל תלויה באושיות האישיות מבחינה מוסרית. לעמלק יש עמדה מוסרית קלוקלת של כל דאלים גבר. כעם נודד הוא מתפרנס מפשיטות על יישובי קבע ועל שיירות טעונות משא לשם שוד וביזה. הוא בז למוסר, ולדידו המוסר הטבעי והיענות לצו המצפון האנושי הם המצאה של חלשים. לכן יכול הוא להיות רע ואכזר, "גּוֹי עַז פָּנִים, אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים לְזָקֵן וְנַעַר לֹא יָחֹן". לפיכך הוא לא חס על עם של עבדים משתחררים, ולא נמנע מלתקוף את הנחשלים.

יתרו, לעומתו, ניחן במצפון הגון ובמוסר אנושי בריא. דומה שרעיון זה המחישו לנו חז"ל במדרש על שלושת היועצים שכינס פרעה לישיבת קבינט, כדי לדון בבעיית בני ישראל המתרבים ומאיימים על עמו. לדבריהם: "שלשה היו באותה עצה: בלעם ואיוב ויתרו" בלעם יעץ, איוב שתק ויתרו ברח (סוטה יא, א). לפי מדרש זה יתרו לא הצטרף לעם ישראל בעקבות משה, אלא הזדהה עם בני ישראל עוד בטרם משה נולד. צו מצפונו הנחה אותו לברוח מגזירות הפתרון הסופי של פרעה, ולגלות אמפתיה לסובלים ומדוכאים.

התכונות האנושיות החשובות של הכרת תודה ועשיית חסד לא החלו לצוץ אצל יתרו בעת הגיעו למדבר, אלא אפיינו אותו מראשית דרכו. כאשר הגיע משה כפליט מצרי לבאר במדיין וסייע לבנותיו המקופחות על-ידי הרועים, יתרו אמר להן: "וְאַיּוֹ?! לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ?! קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם". יתרו הופתע מכך שבנותיו לא הפנימו את הערך של הכרת הטוב כלפי המיטיב, ודרש שיקראו לו כדי שיזכה להכנסת אורחים ראויה.

כאדם שאמון על הזדהות עם בני ישראל שסבלו תחת יד פרעה, אך טבעי הוא שירצה לחבור אליהם, וכמי שהכרת תודה כלפי אנשים היא ערך בסיסי, הוא מפתיע ומפציע בהכרת תודה גדולה לה' שטרם נשמעה כמותה על עזרתו הניסית לעם ישראל. יתרו שמח "עַ֚ל כָּל־הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה ה' לְיִשְׂרָאֵ֑ל", וחידש את ההכרזה: "בָּר֣וּךְ ה'". מהודיה לאיש הא-לוהים הוא התעלה להודות לא-לוהים. מסעודת ההודיה שערך יתרו למשה הצעיר במדיין: "קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם", הוא הגיע לסעודת הודיה לה' במדבר: "וַיָּבֹ֨א אַהֲרֹ֜ן וְכֹ֣ל׀ זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לֶאֱכָל־לֶ֛חֶם עִם־חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֥י הָאֱ-לֹהִֽים". לחם, לחימה והלחמה לשון חיבור הן. עמלק בחר בחיבור של מלחמה עם ישראל, ואילו יתרו בחר בחיבור חברתי ורוחני עם העם הנבחר.

חז"ל כמו גם הפרשנים נחלקו כידוע בשאלה האם יתרו בא למדבר לפני מתן תורה, או לאחריו, אך בכל מקרה סיפור בואו לפני מתן תורה ממחיש כיצד המוסר הטבעי הוא בסיס טבעי להגיע לאמונה ולקבלת תורה, כדברי הראי"ה: "המוסר בטבעיותו… מוכרח להיקבע בנפש ויהיה מצע לאותן השפעות גדולות הבאות מכוחה של תורה" (אורות התורה, יב', ב').

דרכו של יתרו ממחישה את החשיבות של מוסר אנושי בריא, שיכול להוות בסיס לתורה, ואישיותו של יתרו מזכירה לנו שאמנם מאז ומעולם היו לנו שונאים מרים כעמלקים האכזריים, אך לעומתם יש גם גויים טובים ומיטיבים, ולא כל העולם שונא יהודים.