ד"ר נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)טור זה מוקדש לאדם יקר, לוחם בצנחנים, מפורצי הדרך לכותל ומשחררי ירושלים במלחמת ששת הימים. יוסף (ספי) סגל הלך לבית עולמו ביום שני, ח' בשבט, ונדמה שהמתין לשובו של אחרון החטופים, רן גואילי, מעזה – כמי שאחריות להשלמת משימה מבצעית טבועה ברמ"ח אבריו.
ספי ז"ל ורבקה סגל הם סביה של כלתנו, מיתר אוסטר. והם גם סבים שכולים. נכדם איתן אוסטר, מפקד נערץ ביחידת אגוז, נפל בקרב בלבנון בערב ראש השנה תשפ"ה. אך הפעם בחרתי לספר דווקא על מכתבים שסבא ספי כתב לבני, עידו, הנשוי לנכדתו מיתר, שמשרת במילואים כמ"מ בשריון ועשה מאות לילות וימים בעזה.
ישב ספי, שעבר אז את שנתו ה-86, ושיתף את עידו במחשבותיו ובחוויותיו מתקופת שירותו הצבאי, כשהוא מנסח אותן בכתב יד ושולח אותן לחזית. אביא כאן טעימה מהן:
"עידו היקר! כשאני חושב עליך אני חוזר להיסטוריה של הגיוס שלי, אוקטובר 1956. הגענו למחנה הנח"ל בפרדס חנה. הבסיס היה מלא אנשי מילואים שעמדו לפני מבצע 'קדש'". לקראת המבצע הם קיימו בתל השומר תרגיל אותו כינה "הזוי": הצנחנים השליכו אבנים על טנקים שנסעו לידם, לצורך אימון הטנקיסטים. "בכל פעם אתה נכנס לפחד נוראי. ייתכן והטנק 'מפספס' ועלול לקבור אותך ב'משחק' הזה. כשיצאנו בשלום, איש מאיתנו לא האמין שעברנו תרגיל לא הגיוני". כך נאלצו המגויסים הטריים להתמודד "עם הפחד שהטנק עלול לעשות שגיאה ולא תראה יותר אור לעולם".
"אשמח לשמוע ממך", פנה סבא ספי (שהיה מורה מעורר השראה) לשריונר: "האם עברת תרגיל כזה?" וחתם: "עד כאן להיום. בע"ה נמשיך מחר. באהבה רבה…".
במכתביו חזר סבא ספי לגיל 15, לימים בהם הדריך את ילדי כפר עציון והקשיב לסיפורי היתומים על הקרבות ועל פעולות התגמול של יחידת הצנחנים ה-101. שמעון כהנר ("קצ'ה") ו"כוכבא" (כנראה מאיר הר-ציון) הפכו לימים למפקדיו. סיפוריהם על הפעולות מעבר לגבול הלהיבו את ספי הנער: "הרגשתי כאילו אני משתתף בפעולה", כתב. לאחר מלחמת ששת הימים, מדי שנה, היו הוא וחבריו נפגשים ליד האנדרטה בירושלים ושומעים סיפורי קרב, גבורה ומורשת.
יוסף סגל נפטר בגיל 88, עם געגוע וכאב על נכדו איתן שנפל. בלכתו, נראה כי פניו מועדות למפגש של לוחמים. יהי זכרו ברוך.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
