אבינועם הרש (מחנך ומעביר שיחות להורים מורים ונוער)
השבוע ביקרתי עם ילדיי בגינה בשכונת 'הדר גנים' בפתח תקווה ונתקלתי שם באדם שנראה לי מוכר. לאחר שיחה קצרה התברר לי שאכן הוא היה האבא שהעביר לי שיעור בחינוך לחיים באספת ההורים שהייתה לי לפני חמש שנים כאשר הייתי מפורק מעייפות והשעון הראה כבר על עשר וחצי בלילה.
אני זוכר את אב הבית שניגש אליי ונתן לי את צרור המפתחות של בית הספר מאחר שהוא כבר רצה ללכת. אחרי ישיבה מול הורים של שעתיים קמתי להתפנות וראיתי על ספסל ההמתנה את אבא של תלמיד שלי מסתכל עליי ביחד עם הבן שלו. הסתכלתי על עצמי במראה של השירותים וראיתי איך שהייתי מפורק מעייפות עם עיניים אדומות. כשיצאתי מהשירותים התבאסתי ביני לבין עצמי מאחר שידעתי שכמעט קבוע ההורה האחרון ברשימה לוקח תמיד הכי הרבה זמן והאמת שכבר הייתי ממש עייף ורק רציתי ללכת הביתה.
לאחר שהזמנתי את האבא הזה והתלמיד שלי להיכנס לכיתה, הסתכל עליי האבא ואמר לי: "אני רואה שאתה ממש עייף, יודע מה. עזוב. בוא נדבר כבר מחר בטלפון".
הייתי בהלם. ידעתי שאותו אבא הגיע במיוחד לישיבה מרחק של חצי שעה נסיעה במכונית והמתין מעל ארבעים דקות. מגיע לו בצדק שאספר לו מה עם הציונים של הילד שלו. זו זכותו והוא חיכה במיוחד עם הילד שלו עד עכשיו. הרגשתי לא נעים ואמרתי לו: "לא לא, מה זאת אומרת. המתנתם עד עכשיו וגם באתם במיוחד. ברור שאני אדבר אתכם".
אלא שהאבא הזה הפתיע אותי לגמרי כאשר הוא אמר לי בנוכחות הילד שלו: "תקשיב, תסתכל על עצמך. אתה נראה מפורק לגמרי. עזוב אותך. אנחנו כבר נדבר בטלפון מחר".
באותו רגע קיבלתי תשובה לשאלה שהעסיקה אותי חודשים רבים: מה בדיוק ההורים של התלמיד הזה שמים לו במרק בכך שהוא יצא כל כך רגיש ומיוחד לסביבה.
באותה שנה כשיצאנו כולנו לטיול השנתי, התלמידים שהיו עם הבן שלו בשולחן בחדר האוכל דיברו לעובד בחדר האוכל לא בנימוס ובטונים גבוהים כאילו שהוא חייב להם משהו.
התלמיד הזה הגיע לאחר הארוחה במיוחד למטבח, נכנס והתנצל על הדיבור הלא ראוי של חבריו ואת כל זה שמעתי מאחראי חדר האוכל שהגיע אליו וציין את העובדה הזו בפניי באופן אישי ואמר לי שזה דבר נדיר שתלמיד ניגש מעצמו לחדר האוכל בכדי להתנצל על מה שעשו חבריו.
כשניגשתי לאחר מכן לתלמיד שלי והבעתי בפניו את הערכתי שאלתי אותו: מה בדיוק הסיבה או הגורם שהביא אותו להתנצל על דבר שהוא בכלל לא עשה.
"העובד מטבח הזה יכול להיות סבא שלנו", אמר לי בתמימות: "לא מדברים ככה לאנשים מבוגרים".
הכרתי את ההורים של אותם תלמידים שדיברו לא יפה. כולם משכילים ואנשים ראויים ממשפחות טובות ובכל זאת רק תלמיד אחד היה מספיק רגיש וחשב לעצמו שכדאי לו להתנצל בשם כולם.
אחרי שפגשתי את אבא שלו באספת ההורים, הבנתי בדיוק מאיזה עץ נפל התפוח.
(ויקהל פקודי תשפ"א)
