יוסי רוזנשטיין (צייר)
"שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'"
מאמר זה מסתמך על מספר עובדות בסיסיות שבחלקן נראות פרדוקסליות. עובדה היא שהרוב היהודי בעולם לא שומר את מצוות ה' הכתובות בתורה ואינו שומר שבת כהלכתה. והפרדוקס, למרות זאת כל יהודי שיודע שהוא יהודי, בעצם הידיעה שלו הוא משייך את עצמו בלי משים לתורה ולאלוקים שנתן לנו תורה זו, כי התורה היא המקור להתהוותו של העם היהודי. עובדה היא שכל מי שמאמין שאנו לא עם כובש, אלא עם ששב מהגולה, מתאי הגזים למולדתו ולארצו, מסתמך על כך שארץ ישראל היא "הארץ המובטחת", כפי שטענו כל מנהיגנו בכל דיון על נושא הכיבוש שהתקיים בעולם. והפרדוקס, ההסתמכות על כך שזו הארץ המובטחת מקורה בתורה, משתמע מכך שכל מנהיגינו וכל מי שמאמין בטיעון הזה מאמין בה', כי הוא זה שהבטיח לאבותינו את ארץ ישראל. לכך מסכימים רבים שבחלקם גם לא יהודים כמו שנזכר במקומות רבים, בהצהרת כורש, בהכרזת הקונגרס הציוני, בהצהרת בלפור וחבר הלאומים, במגילת העצמאות ובכל ההצהרות עד ימינו. למרות זאת ובניגוד לכל הגיון, רוב תושבי מדינת ישראל מתכחשים לבורא העולם לתורה ולמצוות, ואפילו נלחמים בדת עד חורמה, למרות שזו הדת שמגדירה אותם כיהודים ששבו לארצם. פרדוקס נוסף, מתברר שלמרות הכחשתם, עדיין רובם ככולם מכניסים את ילדיהם בגיל שמונה ימים בבריתו של ה' עם אברהם ועם ישראל כפי שכתוב בתורה.
מאחר ופרשה זו מתחילה במצוות השבת, כדאי להבהיר את נושא שמירת השבת, שמתוכו נוכל להבין מה המניע של היהודי להתנגד לאמונה היהודית. ברור שנושא שמירת המצוות בכלל ושמירת השבת בפרט אינו מובן לרוב העם היהודי, כי רובו אינו שומר שבת כהלכתה. כל אחד מכיר את השבת שהיא יום מנוחה, יום חופשי מעבודה. יום זה אומץ כבר בימי הביניים ברוב מדינות העולם, ובישראל הוא הפך ליום מנוחה רשמי. יום חופשי שבו כל אחד עושה כל מה שהוא רוצה במסגרת החוק, ללא מעביד שיגיד לו מה לעשות ומתי לעשות. היהודי השומר שבת כהלכתה מצטייר בעיני חלק מאלה שאינם שומרים שבת כמזוכיסט מסכן, האוסר על עצמו איסורים בלי סוף, הפוגעים בזכות הפרט וגורמים לסבל מיותר. אפילו מי שכבר מבין שיום השבת הוא יום מנוחה, לא ברור לו מדוע שומר השבת יטריח את עצמו ללכת קילומטרים במקום לנסוע בנחת במכוניתו, או להיסחב כשהוא עמוס בילדים ועגלות במעלה גרם המדרגות בבניין רב קומות במקום לעלות בנחת במעלית, הרי זה יום מנוחה? ויש גם את אלו הנזהרים לא להדליק אש או לעשן בשבת, ובטוחים בכך שהם שומרים שבת, אבל אין להם בעיה לבצע מלאכות 'קלות' כמו להדליק אור או לשלוח מסרונים, כי לפי הבנתם זה לא נקרא עבודה.
לכן חשוב להבהיר שיש ההבדל בין 'מלאכה' שהיא מלאכת מחשבת שאסרה תורה אפילו קלה שבקלות כמו להדליק אור, לבין 'מאמץ מעבודה' המותר בשבת, ואין כל איסור להתאמץ ולסחוב שולחן כבד עמוס בספרי קודש.
מהבנה זו מתברר שהשבת בעיקרה היא מנוחה לנפש לנשמה ולא רק מנוחה לגוף. כאן המקום לחזור ולהרחיב את הנושא שאותו אני מזכיר כמעט בכל מאמר: כידוע אדם נברא בשילוב של גוף ונשמה, להם יסודות הפוכים זה מזו, הגוף העשוי חומר הוא זמני ומתכלה ואילו הנשמה היא רוחנית ולכן נצחית, ולכן היא החשובה מבין השניים. אך הנשמה איננה מסוגלת לבצע את שליחותה ללא גוף, ולצורך כך נברא הגוף ולצורכו נברא המימד הגשמי -היקום הסובב אותנו. לגוף למרות שהוא מישני בחשיבותו, ישנם צרכים ורצונות משלו. הצורך המרכזי הוא הישרדות, לשם כך הגוף צריך לשמור על עצמו, לדאוג לבריאותו, לחזק את כוחו ולפעול להמשכיותו גם בדורות הבאים. כדי לבצע את המוטל עליו, הגוף חייב לקחת או לקבל, אוכל, אוויר, אור, מים, כסף או כל דבר אחר המבטיח את קיומו והמשכיותו הפיזי הגשמי, בלעדיהם הוא לא יוכל להתקיים. תפקיד זה מגדיר אותו כ"לוקח", בעוד תפקיד הנשמה ליצור אהבה ואושר שאותם ניתן ליצור רק מנתינה אמיתית ללא תמורה, ולכן הנשמה מוגדרת כ"נותנת" והיא ההפך הגמור מהגוף.
אם ה' היה יוצר מראש את הנשמה מאושרת, היא לא הייתה יכולה ליצור אושר, כי זה היה מצבה הנתון. ואילו אם הגוף היה מראש משועבד לנשמה והיה רק נותן, הוא לא היה יכול לשרוד והנשמה לא הייתה מגשימה את ייעודה. לכן ה' נתן לאדם את הזכות לבחור מי ינהל את אורח חייו, גופו או נשמתו.
היות שבאופן טבעי האדם יהפוך את גופו לעיקר, כי הוא מוחשי, הוא האדם, ואילו הנשמה הערטילאית והבלתי נראית התלויה באמונה תיהפך למשנית או תשכח לחלוטין ואיתה ישכח בורא העולם. הקב"ה ברא קודם את המציאות הקיימת זו שאנו מודעים לה, היקום, הזמן, הטבע הכולל את כל הדומם הצומח והחי. רק לאחר מכן הוא יצר את גוף האדם, מאותה החומריות ממנה עשוי היקום. כאשר הסתיימה יצירת הגוף, הפיח בו ה' נשמת אלוקים ורוח חיים ובכך הפך אותו לברוא ייחודי בעל נשמה, הנושא את צלם אלוקים. לאחר שנוצר האדם הראשון, נותרה לה' עשיה אחת נוספת והיא: לקדש ולברך את יום השביעי ולהפכו לשבת המוכרת לנו, "וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב' ג'). מה ראה הקב"ה לקדש את יום השביעי ולברכו? מה המשמעות לברך יום? ומדוע להפכו ליום קדוש לכל הדורות? אלא, גוף האדם זקוק לכל מה שנברא בששת ימי בראשית בכדי למלא את ייעודו הגשמי ולדאוג לצרכיו הבסיסיים הדרושים לו, בכדי להתקיים כיצור חי ולשכלל ולהטיב את איכות חייו. לכן מצווה אותו ה' "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'" (שמות ל'ה ב'), מצווה עליכם לעשות כל מלאכה בכדי לתקן לשכלל לשפר וליעל את חייכם בעולם הזה, בעזרת כל מה שנברא בששת ימי בראשית, ולשם כך מוקצבים לכם רק ששה ימים בשבוע, בכדי שלא תשכחו את החלק החשוב שבכם, את הנשמה. לנשמה מקציב הקב"ה יום אחד, את היום השביעי שבו הוא מגביל את הגוף ומעצים את הנשמה והאמונה בה'. מאחר והנשמה היא חלק אלוקה ממעל, מכנה ה' את יום השביעי שבת לה'. האיסור לעשות בשבת ל"ט מלאכות ולו הקלות ביותר, מזכיר לאדם בכל רגע ורגע בכל דור ודור שביום זה הוא חופשי מכל רצונותיו של גופו, ואין לגופו שליטה על נשמתו וביום זה היא כופה על הגוף את חוקי ה' ומצוותיו "אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות ל'א י'ז). זו הברכה שברך ה' את יום השבת, שביום זה יכול כל אדם שלא עושה מלאכה, להתחזק ולהתחדש גופנית ונפשית ולבצע בדרך נכונה את ייעוד נשמתו וגופו במשך כל ימות השבוע. זו גם הסיבה שיום ראשון הוא לא יום שמיני אלא יום ראשון, התחלה חדשה בעבודת ה' שציווה ששת ימים תעשה מלאכה.
בשמירה זו בא לידי ביטוי דבר נוסף וחשוב "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם" (שם ט'ז), על איזה ברית מדבר ה' הרי מדובר ביום שהוא קודש להעצמת הנשמה? אלא אומר לנו הכתוב אם אתם תשמרו על השבת, השבת תשמור עליכם כיהודים. כי עצם שמירת השבת כהלכתה מעבירה מדור לדור את המסר האלוקי שהקב"ה ברא את הכל והוא זה שיצר את השבת ונתנה עם ישראל.
וזה ההבדל המשמעותי בין התפיסה הדתית לתפיסה החילונית של יום השבת. שומר השבת רואה באיסור לעשות מלאכה בשבת חופש. חופש לגופו, לרוחו, ולנשמתו. ומנצל הזדמנות זו בכדי להשתחרר מהמרוץ הבלתי נגמר אחרי העושר הכבוד ותענוגות העולם הזה ומסיר מעליו את הלחצים ואת הדאגות. לעומתו אדם שאינו מאמין בבורא עולם ובטוח שיש לו רק גוף ללא נשמה, רואה את ההפך הגמור. עבורו איסור עשיית מלאכה בשבת הוא כפייה, איום ופגיעה בגופו ברגשותיו ובחרותו, לכן הוא אינו רוצה או יכול להשתחרר מעול המלאכה ומרוץ החיים המכביד עליו, ונשאר עבד לגופו ודעותיו. "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (שם ט'ו), זכור כי הגעת לארץ מצרים בכבוד מלכים, התיישבת באזור היוקרתי ביותר, התערבת במצרים והפכת להיות עבד לגופך, כתוצאה מכך הפכת לבסוף להיות עבד למצרים. ואז צעקת אל ה' שבא והוציא אותך ממצרים והפך אותך להיות עם חופשי, ונתן לך את איסורי השבת בכדי שלא תשכח את צור מחצבתך, ובכך שנירת השבת היא שתשמור עליך בכדי שתשאר בן חורין מגופך ומסביבתך.
בנוסף לאיסורי השבת שהם למעשה מצוות "לא תעשה", יש בשבת "מצוות עשה" רבות שעיקרם הציווי שמור וזכור. בכל עדה מקיימים בפועל מנהגים רבים שתורמים לכך שהשבת תהפוך למציאות של קדושה ואמונה לדורות. אנו מתכוננים ליום השבת כבר מיום ראשון, דואגים מראש לבגדים, מזון ושתיה, מנקים ומכבדים את הבית לכבוד השבת בדיוק כמו שחתן מתכונן לקראת בוא כלתו ביום חתונתו, כך שכל ההוויה היום יומית הופכת לדבר שבקדושה להכנות לשבת. הציפיה לשבת מחזקת את האמונה בבורא עולם בנשמת האדם ומאפשרת לנשמה לבצע את תפקידה היחיד להפוך את האדם למאושר. לא מניחים תפילין המזכירים את האמונה בה' כי יש את השבת המזכירה זאת. אנו אוכלים מאכלים מיוחדים לשבת בכדי להזכיר לנו שהמזון הוא לצורך עונג שבת ולא רק לצורך הגוף. כל השבוע אוכלים בשביל שיהיה לגוף כוח, בשבת אוכלים בגלל המצווה, ולא פעם אחת אלא מצווה לאכול שלוש סעודות מלאות. כפי ששמענו וידענו שיהודים הקפידו להכין ולשמור במשך השבוע מזון מיוחד בעיקר בשר ודגים לסעודות השבת, למרות שבוודאי רצו לאוכלם מיד, ועל זה נאמר "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שם ז'). בניגוד גמור לכך, השתרש כיום מנהג בציבור שביום חמישי בלילה, הנקרא "ליל שישי", במקום להתחזק בלימוד תורה לכבוד השבת, נפתחו עשרות מקומות בהם אוכלים בשקיקה מאכלי שבת מסורתיים. לכאורה זה בילוי נחמד ואולי גם בריא, אך במציאות באכילה זו מאבדים את כל היחודיות הרוחנית הטמונה במאכלי השבת. בלי משים אנו הופכים מאכלים אלו ממאכלים שתפקידם כאמור לחזק את קדושת השבת, לסתם אוכל שכל מטרתו עינוג הגוף, ואותו מזון הופך גם בשבת לסתם אוכל רגיל.
בנוסף, לאור האמור חובה עלינו להבין שכל פעולה כוחנית שנעשית כנגד יהודי שמחלל את השבת לא רק שלא תועיל אלא תגרום להרעת המצב, לפרוד והתרחקות וליבוי אש השנאה. וגם על זה נאמר: “לא תבערו אש בכל מושבותכם” לכן יש לבצע זאת בדרך שונה "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם" (שם ל'ה א'), ראשית צריך ליצור קהל שיוכל להקשיב, רק לאחר מכן כשיש כבר קהל ניתן להסביר ללמד ולשנות. על בצלאל כתוב "וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה" (שם ל'א), לפני שמתחילים לבצע מלאכה בפועל צריך לפעול בחכמה תבונה ודעת, כאמור "סוף מעשה במחשבה תחילה" (ע"פ הרב שלמה אלקבץ הלוי).
(ויקהל פקודי תשפ"א)
