מרדכי גרנביץלפני הרבה שנים השתתפתי בשמחה מעבר לים, ופגשתי חבר ותיק. הוא שמח לקראתי וביקש אם אפשר שאגיע למחרת אחר הצהריים עם הגיטרה לביתו, לסעודה שהוא עושה. "מרדכי. זה לא אירוע, ולא פרנוסה, נטו חסד, אם תרצה".
-מי ומי ההולכים? אני מנסה להבין את טיב האירוע.
הוא אומר לי שיהיו שם בודדים מסוגים שונים.
-ואיך הם מגיעים? הרי אתה לא ניגש ואומר לאדם ש"יש סעודה לבודדים אז גם אתה מוזמן"…
הוא עונה לי: אתה תראה, אלו לא אנשים שחיים בתודעת מסכנות. נהפוך הוא, כל אחד מבחינתו בא לשמח ולהכניס מצב רוח בשאר…
כשהגעתי למחרת אחר הצהריים הם בדיוק סיימו פרק תהילים: אחד מהאורחים אומר שזה זמן גדול 'לפעול' ישועות, הוא עושה "מי שברך" ואני מתבונן. יהודי עם מראה מכובד אומר את שמו בעדינות, ולוחש בדמעות בקשה, שגרושתי והילדים יחזרו אלי. עוד אחד קצת מבוגר לוחש שהוא רוצה זוגיות. ועוד אחד ועוד אחד. חבילות של כאב. זו היתה ה"קבלת פנים" שלי. ברחתי למטבח לפני שאני מתחיל לבכות.
אבל זהו, נסתיימה לה אווירת יום כיפורים, ודומה כי פורים נכנס בשערי הסלון. נטילת ידיים, סלטים, מרק, והרבה יין. והמצב משתנה לבלי היכר. שירה, ריקודים, בין לבין אנשים אומרים משהו, וורט או חיזוק. לאט לאט אני קולט שבאמת אין פה שום הבדל בין כולם. אין לי מושג מי בא 'לשמח' ומי במצב מורכב בחיים. בעל הבית בעצמו נראה כמו אחד מכולם לגמרי. ולא כמשחק. יש מצב כאילו שהם באו לשמח אותו…
גם בלי לשתות נכנסתי לאווירה. יש עוצמה כשכולם נטולי פוזות לחלוטין והכל מקולף, במין פשטות טהורה. נשארתי שעות רבות. עוד ניגון, עוד ריקוד, עוד דיבור טוב.
כמה אנחנו מבקשים קצת השראת שכינה, רצים לפעמים לחפש את זה בכל מיני מקומות… נראה לי שבמסיבה הצנועה ההיא היו חתיכות שכינה מדממות.
לפעמים מול דבר שכזה אני פשוט מרגיש שזה "הדבר עצמו". והרבה דיבורים מפוצצים ומהפכות ואידאלים מנומקים ומפולפלים מתגמדים לרגע אל מול החיבור הפשוט, הכח שיש לכל אחד פשוט לעשות טוב.
כשחזרתי הביתה, חשבתי על זה שההוא הסביר לי ש"כל אחד בעצם בא לעשות שמחה לשאר האורחים". אז אולי גם אני בעצם באתי בכלל לשאוב קצת עידוד ונחמה, במסווה של "בוא לנגן לחבר'ה…". מי יודע.
"נחמו נחמו עמי"…
ואתחנן תש"פ
