הרב יגאל גרוס 
לדעת רבים מהפוסקים הספרדים רק בפסח על המצה מברכים המוציא, ואילו בשאר ימות השנה ברכתה מזונות
בעקבות הפרשה הדנה בענייני המנחות, קלייתן, אפייתן ואופן הכנתן, וכן לכבוד חג הפסח המתקרב, נעסוק השבוע בשאלה מה מברכים על מצה – בריי. על מנת לענות על שאלה זו, נראה את דיון הפוסקים מתי לחם מאבד מצורתו ואין לברך עליו עוד המוציא, וכן איזו כמות של שמן צריך שתהיה במחבת, כדי שהבישול ייחשב אכן בישול ולא אפייה.
האי חביצא
הגמרא במסכת ברכות כותבת, כאשר אדם אוכל לחם, גם אם מדובר בחתיכה קטנה, עליו לברך המוציא. כמו כן, במקרה בו אדם אוכל פת הבאה בכיסנין בשיעור קביעת סעודה, עליו לברך המוציא וברכת המזון. הגמרא (לז ע"ב) מביאה מחלוקת מה דינה של 'חביצא', דהיינו פירורי לחם שהודבקו בחלב או בדבש:
א. לדעת רב יוסף רק כאשר יש בפירורי החביצא שיעור כזית, מברכים עליהם המוציא וברכת המזון, אך אם אין כזית פירורים, מברכים עליהם מזונות ומעין שלוש.
ב. רב ששת ורבא חלקו וסברו שאפילו אם אין בפירורים כזית, מברכים עליהם המוציא, ובלבד שלא איבדו את צורתם באופן שכבר אין לפירורים מראה של לחם. במקרה בו יש בפירורים יותר מכזית, אפילו אם הם לא נראים כמו לחם – תמיד מברכים המוציא, שכן חתיכה הגדולה מכזית תמיד נחשבת לחם.
חתיכות פחות מכזית
להלכה פסק השולחן ערוך (או"ח קסח, י) כדעת רב ששת ורבא, כך שבמקרה בו עושים מצה בריי והחתיכות גדולות מכזית – וודאי שיש לברך המוציא. מקרה נפוץ יותר ביחס למצה בריי הוא, שבגלל ההכנה במחבת, לא ניכר שמדובר במצה ומדובר בחתיכות קטנות מכזית. דנו הפוסקים, האם הבישול במחבת מספיק כדי להפקיע מהמצה שם של לחם:
א. כאשר אופים את חתיכות המצה (בישול באמצעות חום של אש וכדומה), כתבו הפוסקים שאין זה נחשב מצב בו חתיכות המצה מאבדות את שמן, שהרי גם לחם ומצה מכינים באמצעות אפייה, ולכן יש לברך המוציא. על בסיס עיקרון זה, כאשר שמים מעט שמן במחבת רק כדי שהמצה לא תדבק – אין מחלוקת שההכנה נחשבת אפייה, וברכת המצה בריי היא המוציא.
ב. כאשר מבשלים את המצה בשמן עמוק או במים, אין מחלוקת שמדובר בבישול, וברכתה מזונות. לכן כאשר שמים במחבת הרבה שמן לצורך הכנת המצה בריי, אין מחלוקת שהמצה מאבדת שם לחם וברכתה מזונות. כמו כן מחמת אותה סיבה, יש לברך על קרוטונים מזונות, שכן מדובר בחתיכות של לחם הקטנות מכזית, שבושלו בשמן עמוק.
ג. כאשר מטגנים את המצה, אין הכרעה ברורה מהי ברכת המצה בריי. מצד אחד, במצב זה מטרת השמן היא לתת טעם במצה בריי, כך שלכאורה דין טיגון כדין בישול. מצד שני, בעוד שבבישול חתיכות המצה או הלחם 'שוחות' בשמן עמוק דבר שגורם להן לאבד את המראה שלהן, בטיגון אין המצב כך, ויש שכבה יחסית דקה של שמן. מחמת הספק נחלקו האחרונים:
מחלוקת האחרונים
א. המגן אברהם (שם, לו) והחזון איש (אורח חיים כו, ט) סברו שטיגון דינו כאפייה, וממילא במקרה בו מטגנים מצה בריי, יש לברך עליה המוציא, שכן לא נאבדה צורת הלחם. בטעם הדבר נימק החזון איש, שרק בישול שמרכך לגמרי את המצה מפקיע ממנה מראה של לחם, אך לא טיגון שדומה יותר לאפייה.
ב. הגינת ורדים (גן המלך, סד) חלק וסבר, שכאשר מטגנים מצה, הטיגון מפקיע מהמצה שם של לחם, ומשום כך יש לברך על מצה בריי מזונות.
אחת הסיבות לפסק זה, שלדעת רבים מהפוסקים הספרדים רק בפסח נחשבת המצה לחם שעליה מברכים המוציא, ואילו בשאר ימות השנה דינה כפת הבאה בכיסנין שברכתה מזונות. משום כך, רק כאשר המצה נמצאת בצורה המקורית, יש לברך עליה המוציא, אבל אם משנים אותה, גם אם לא שינוי גדול, ברכתה משתנה למזונות.
ג. שולחן ערוך הרב (סידור ב, יב) והמשנה ברורה (שם, נו) נקטו עמדת ביניים. מצד אחד סברו שמעיקר הדין כאשר מטגנים לחם, הלחם מאבד מצורתו וברכתו מזונות. מצד שני, בגלל שלדעת המגן אברהם טיגון נחשב כאפייה ויש לברך המוציא, לכן, מספק, יש לאכול את המצה בריי רק בתוך סעודה שאוכלים לחם או מצה שברכתם וודאי המוציא.
(ויקרא תשפ"ג)
