בצאת יום הכיפורים דיברתי עם בני המתגורר בתל אביב. חלק מתפילות יום כיפור העביר בהתקהלויות במרחב הציבורי, עם הפרדה ובלי הפרדה, ועפ"י עדותו זה בכלל לא היה נושא שם. כולם התפללו והרגישו מחוברים. לקראת נעילה הוא הגיע לכיכר דיזינגוף. "ראיתי מה קורה שם, והורדתי את הכיפה כדי שלא יתקפו אותי", אמר לי בקול רועד. שאלתי אותו, מה לכתוב ב'עיניים שלי' מתוך העיניים שלו. להלן דבריו שיצאו מהלב:
"בהמון מקומות אחרים בעיר היו תפילות מאחדות ומרגשות שעברו בלי שום הפרעה (לרבות חילונים שבאו להרגיש חלק או פשוט עברו לרגע והתרגשו, כאשר לו הם היו מתפללים בתוך בית כנסת הם לא היו מרגישים בנוח), בין אם שהייתה הפרדה ובין אם לא. אני תוהה על הסיבה בגללה רק בכיכר דיזינגוף ובעוד מספר מקומות בודדים היו חיכוכים, ולמה קשה לנו לראות גם את אלה. המוחים. אני כואב על הדמעות של אלה שבאו כדי לקרב אבל לא להתקרב, ועל המוחים שבאו להגן מפני קיצוניים והגיבו בעצמם בקיצוניות ובטירוף. אני כואב על הטרגדיה שבבושה לחבוש כיפה ביום כיפור במדינת יהודית, בושה שניצבת אל מול הבושה והחשש להפגין זוגיות בין אנשים במדינה דמוקרטית. על זה שהמרחב התל אביבי, כנראה היחיד במדינה שתמיד ידע להכיל את כולם, כבר לא בטוח לאף אחד בהתאם ללוח ההפגנות הלאומי". זאביק, אני אוהב אותך.
וכמה הערות שלי, בקצירת האומר, כדי להשאיר מקום לפוסטים שהעלו אנשים שונים, לטעמי נוגעים ללב.
- נכון שהמראות בכיכר דיזנגוף היו קשים (וכך בעוד מספר מקומו במדינה), אבל חשוב לזכור כי במאות מקומות אחרים ברחבי המדינה, התפילות עברו כמו שראוי ליום הקדוש הזה.
- אין ספק כי האווירה הכללית במדינה הייתה הטריגר למהומות. (ובכוונה אינני נכנס כאן לא להחלטת בית המשפט, המוזרה בעיניי, ולא לצעד של 'ראש יהודי' שהציב דגלים, כאילו זו אינה מחיצה).
- לטעמי גם אין ספק כי חבורה של קיצוניים שבקיצוניים, כמו הפורום החילוני, הם שמלבים את האש ומתסיסים. אני בטוח שהם מייצגים מיעוט שבמיעוט. הבעיה- באווירה כיום, לא מעט נדבקים מהם ובהם. בטוח שפלורליזם או סובלנות זה לא. זה כבר לא נגד הרפורמה, זה גם חשש ובעיקר פעולה נגד כל החקיקה הדתית שמחכה להם ולנו במושב החורף של הכנסת. מי שלא מבין את החשש הזה, הוא, הם ואנחנו בבעיה.
- העתיד שייך לצעירים. בתי הצעירה חזרה במוצאי כיפור מבית פרת בירושלים, מרוגשת, קורנת. מאות עד כאלף איש צעירות וצעירים בתפילה 'שוויונית' (חזן מוביל ולצידו 'חזנית' בקטעים ה'מותרים' לכאורה עפ"י ההלכה), עם שיחות הרצאה ושיחות עומק מרתקות לאחר 'כל נדרי' ובמהלך היום. עפ"י עדותה, היה זה יום הכיפורים המשמעותי שלה עד כה. כמוה, רבים מחבריה וחברותיה. "יהדות ישראלית" הם קוראים לזה. בעיניים שלי, רק אוויל יתעלם מהתופעה (המבורכת, לטעמי) הזו.
ומכאן לפוסטים שדלינו בעקבות הביזיון בכיכר דיזינגוף:
להרבות אהבה// ישראל זעירא, יו"ר 'ראש יהודי'
"עוד טרם תפילת כל נדרי הגיעו כ-100 מפגינים מאורגנים מבעוד מועד, לחבל בתפילת יום הכיפורים שתוכננה כחוק בכיכר דיזינגוף. המתפרעים קיימו מופע צרחות ובריונות והצליחו להדוף מהכיכר את מאות תושבי תל אביב שביקשו להתפלל ביום כיפור כבשנים עברו. עזבנו את הכיכר כדי למנוע את חילול היום הקדוש ועברנו לבית הכנסת מתוך אחריות ושמירה על כבוד יום הכיפורים.
אנו פעלנו במסגרת החוק ושורת הדגלים האוורירית שהקמנו עמדה לחלוטין בפסיקה המשפטית.
את תפילת נעילה קיימנו בבית הכנסת ויצאנו לרחוב הסמוך לאמירת "אבינו מלכנו" ותקיעת שופר, כש-1,000 תושבי תל אביב הצטרפו אלינו.
ההפגנות נגד התפילה הוכיחו כי מלכתחילה למפגינים לא הפריע נושא המחיצה, למפגינים הפריעה התפילה במרחב הציבורי שכאמור אושרה כחוק.
עם צאת יום הכיפורים ולקראת חג סוכות אנחנו מבקשים מהציבור להרבות באהבה ובאחדות ולהזמין לסוכה את השכנים בכל אתר ואתר.
גמר חתימה טובה וחג סוכות שמח לכולם".
הפוליטיקה מקריסה אותנו // יועז הנדל
"זה לא נורמלי. ככה לא צריך להיראות יום כיפור.
נגד העסקנות החרדית? גם אני, וגם מוכן לשלם מחיר אישי.
בניגוד לשמאל הישראלי, אני נגד דף חלק ולהיזכר בשוויון בנטל רק כשמסתדר פוליטית. נגד המונופול החרדי/ חרד"לי על היהדות. אכפת לי מכשרות וגיור וגיוס.
בעד מאבק אידיאולוגי.
אבל מה, לכל הרוחות, זה קשור למראות האלה? לצעקות על מתפללים?
אנחנו בתוך בלגן פנימי מטורף, הרבה שנאת חינם, אבל איך אפשר לקבל מציאות כזאת?
נשבר לי מראש מלהתעסק בטענות מי אשם.
הרי תמצאו רק טונות של צביעות. מי מפר חוק בחסימות איילון ומי מפריע למתפללים בכותל כשמדובר ברפורמים וברחבה הישראלית.
ואפילו לנתח מי כבר בא לעשות סיבוב פוליטי- נמוך בעיניי. אתם שומעים את הציניות הזאת בעוצמה. יודעים שזה כך.
סיימתי את יום הכיפורים במושב, התפללו שם דתיים וחילונים. מחיצה קלה ואווירה טובה.
אין דבר כזה ״אי אפשר״, לא מוכן לקבל את זה.
לא יכול להיות שלשם אנחנו מגיעים.
זה מחייב את מי שרואה את התמונות האלה וכואב לו, (אני עדיין מקווה שזה הרוב) להתעשת.
הפוליטיקה מקריסה אותנו. חייבים לאתחל מחדש".
שברון לב-כן, גינוי לא // ליאור טל, לשעבר ראש מכינה קד"צ בבינ"ה
"חברותיי וחבריי הדתיים והמסורתיים.
יש משהו שממש חשוב לי שתבינו, ונראה לי שיהיה חשוב לכם ולעתיד היחסים בחברה הישראלית שתבינו. אז אני מבקש שתעשו רגע את אוזנכם כאפרכסת וקנו לכם לב מבין לשמוע את הדברים הבאים שאני כותב באהבה –
גם לנו יש הלכה. כן, לנו, הציבור החילוני-הומניסטי יש הלכות. הן לא נקבעות באותן דרכים ושיטות, אבל הן לא פחות קדושות וחשובות עבורנו. כשם שיש איסורי הלכות שאתם לא יכולים להעלות על הדעת לעבור עליהם (כגון: חילול שבת דאורייתא, אכילת חזיר, לאכול בכיפור וכו'), כך גם לנו יש. אחת ההלכות המרכזיות שלנו היא איסור הדרת נשים.
תראו, לעיתים יש דברים שהם כל כך טריוויאליים ויומיומיים בחיים שלנו, שנראים לנו טבעיים ויפים ואף מוצדקים, עד שכמעט אין לנו דרך להבין איך ניתן לראות אותם אחרת. אבל אני מבקש מכם לנסות לראות בכל זאת. להביט מעבר לגבולות הבועתיות –
כשאתם מצייתים להלכה שכתבו רק גברים, נכנסים לבית כנסת שיש בו הפרדה וסופרים בו רק גברים למניין, נותנים רק לגברים להיות שליחי ציבור, קוראים בתורה ועולים לתורה, כשאתם משתפים פעולה עם רבנות ובתי דין על טהרת המין הגברי, כשאתם מתחתנים בחופות שבהן אישה פסולה לעדות והכלה עצמה כלל לא מדברת, כשאתם עושים את כל זה ועוד מגוון פרקטיקות דתיות ומסורתיות שהן חלק טבעי מחיי רבים מכם, אתם עושים משהו שבהלכה שלנו קרוי איסור 'הדרת נשים'.
המילה "מסורת" והעובדה ההיסטורית שקהילות ישראל נהגו כך מלא שנים, לא משנות דבר. יש הרבה דברים פסולים שהתרחשו בעבר שההומניזם החילוני מתעקש לשנות. כן, בית הכנסת שלכם כואב לנו, מפריע לנו, קשה לנו. הבחירה היומיומית שלכם לעבור על מה שעבורנו משול לאיסור דאורייתא – קשה לנו.
תראו, אנחנו מכבדים את החיים שלכם והאמונות שלכם ולמרות הכאב הגדול אנחנו לא מפגינים מול בתי הכנסת ומול כל חופה. אבל! וזה אבל חשוב מאוד מאוד להבנה – אנחנו מקבלים בזעם גדול כשמי מכם מנסה לכפות עלינו את הדברים האלה (וזה קורה כל הזמן, למשל בענייני נישואין וגירושים), ואנחנו בחרדה גדולה כשמנסים להביא את הדברים האלה למרחב הציבורי המשותף.
ליבי נשבר כשראיתי שכאן, במדינה היחידה שיש לעם היהודי, הפריעו לתפילה ביום הכי מיוחד והכי קדוש בשנה. התמלאתי עצב גדול. אבל באותה עת גם הבנתי. הבנתי שבשעה שיש בישראל ממשלה עם רוב דתי וחרדי (וכמובן בלי ערבים) שלא משקפת את הציבור בישראל, ואשר מנסה לשנות את כללי המשחק במרחב המשותף שלנו, ואשר מקצה סכומי כסף אדירים למנגנונים ומוסדות שמחזקים את הדרת הנשים, ואשר מציעה הצעות חוק מטלטלות, ואשר נמצאים בה גורמי קצה דתיים שמעולם לא אחזו בכמות כזו של כוח, ואשר מעזה לתת סמכויות בתחומי החינוך הממלכתי לאנשים כמו אבי מעוז וסמוטריץ' – בשעה קשה שכזו הציבור שאני חלק ממנו מתפרץ ולא מוכן יותר לקבל בהכלה כשדורסים את אמונותיו והלכותיו ועוד עושים זאת בהתרסה במרכז של המרכז של החיים החילוניים-ליברליים בישראל.
אני לא מסוגל לפרק תפילה ביום כיפור ובחיים לא הייתי משתתף במשהו כזה וכמובן אינני מצדיק אותו. ואני אומר בכנות שממש חשתי שיברון לב מול הדבר, אבל לצערי, בעת הזו אני מבין אותו ולא יכול לגנות. אני פונה למי מכם שמבקש ליצור פה עתיד משותף ובר-קיימא להקשיב בקשב רב ובלב פתוח לזעקה שנשמעת מקצה הארץ ועד קצה הארץ. כבדו את העולם ההלכתי שלנו והסירו כל ניסיון לפגוע בו, לכפות, לזלזל או להתריס. הדרת נשים היא כמובן רק דוגמא, מרכזית אבל דוגמא. יש עוד. בואו, תעשו אצלנו שבת, תכירו את ציפורי הנפש שלנו, את עומק התפיסות ההומניסטיות, החילוניות והיהודיות שלנו, כי ימי הכבוד החד צדדי וההיכרות החד-סטרית תמו. האם אתם יכולים לגלות הבנה ואמפתיה למה שכתבתי כאן"?.
(סוכות תשפ"ד)
