מהרבה מובנים, שלא נעמוד עליהם במאמר זה, הפסח המקראי שונה מהפסח התלמודי. הדרך הקרובה ביותר לחוות את הפסח המקראי היא דרך חיי הדת של יהודי אתיופיה, שהיו מעוגנים ברוח של הספרות התנ"כית מקראית. רוצה לומר קהילת "ביתא ישראל" התפתחה במקביל להתפתחות הלכתית חז"לית. כלומר המפגש בין יהודים ישראלים לבין יהודים יוצאי אתיופיה, אינו רק מפגש בין מהגרים חדשים למהגרים ותיקים, אלא גם מפגש בין שני דגמים של יהדות, מקראית וחז"לית. דומה שחג הפסח מדגים בצורה נאותה את ההבדל בין הדגם המקראי לדגם התלמודי.
זכור לי שבאחת ההפגנות של יוצאי אתיופיה, נגד האפליה והגזענות ניגש אלי אדם והקשה: "איני מבין כלל לפשר ההפגנה! שכן לאור חיי הכפר שהיו לכם באתיופיה; בית מקש, ללא זרימת מים לבתים, ללא מערכת ביוב וחשמל וכו' – עבורכם, המגורים במרכז הקליטה במבנה הקרוואן הם עדיין קפיצת מדרגה טכנולוגית עצומה. זה שיפור באיכות החיים!". לא ידעתי מה להשיב ובקשתי זמן לחשוב. לאחר מספר ימים גוללתי לפני מר דוד מהרט את קושייתו של האיש. והוא ענה "האיש אכן צודק העלייה מאתיופיה לישראל הביאה לעליה ברמת החיים אבל האיש הזה לא חכם מספיק להבין שהעלייה ברמת החיים פגעה קשה באיכות החיים".
מרבית יהודי אתיופיה חיו בקהילות קטנות בכפרים, ומיעוטם בערים. רמת החיים הטכנולוגית והחיים האורבניים היו זרים להם, אבל איכות החיים הייתה גבוהה. הידע שנרכש עזר להם לפתח מיומנות שליטה על חיי המשפחה והפרנסה. פרנסה שהייתה מבוססת על חקלאות, מרעה ונפחות. האישה עבדה במשק הבית וגידלה את הילדים כמקובל בחברות מסורתיות. העלייה לישראל מצד אחד הביאה לעלייה ברמת החיים הטכנולוגית אבל תוך כדי פגיעה באיכות החיים. המעבר לישראל גרם לערעור של שיווי-המשקל.
דומה שההבחנה בין "איכות חיים" ל"רמת חיים" יש בה לעורר לחשבון נפש עמוק בכלל לצורת החיים של האדם המודרני בכלל והאדם המאמין אנשי ההלכה בפרט. כלומר החלוקה בין איכות החיים לרמת החיים מלמדת חירות מהי. חירות אמיתית איננה מושגת בהכרח על ידי היעדר שעבוד, וחיי רווחה. איכות החיים אינה תלויית נסיבות. יש להבחין בין "רמת החיים" גבוהה; חשבון בנק מנופח, מכונית יוקרתית ובית גדול ממדים, לבין "איכות החיים" היכולת לחיות חיי שלווה וביטחון עצמי תוך שליטה במתרחש. על זאת הדרך דומני שבתחום האמונה והדת קיימת אפשרות להבחין בין "רמת האמונה" ל"איכות האמונה" הראשונה נוטה להדגיש את המצווה ה"דתית" והשנייה נוטה להדגיש את המצווה ה"מוסרית". זאת ועוד, גם בתחום המשפט ניתן להצביע על חלוקה דומה. ריבוי בחקיקת חוקים יש בו להצביע על חברה מוסרית ודמוקרטית מחד גיסא ומאידך גיסא ריבוי החוקים, יתר על המידה, יש בו להצביע, באופן פרדוקסאלי, על חברה המאבדת את המוסר הטבעי הזקוקה לחוקים ולהגבלות.
דומני שעכשיו נוכל לעמוד יתר על המידה, בהבדלים בין פסח המקראי לפסח התלמודי. פסח המקראי מדגיש את החוויה ופסח התלמודי מדגיש את המצווה. אני זוכר את חג הפסח שנחגג ברוב עם הדרת מלך, בחצר בית הכנסת של הכפר, תוך כדי הקרבת קורבנות וסיפורי יציאת מצרים. לא הייתה שם הגדה של פסח, לא עמדנו עם שעון מתי לסיים את הטקס- לפני חצות או לאחר חצות. זה הוא פסח מקראי. זאת חוויה בלתי נשכחת. פסח תלמודי במידה מסוימת מדגיש את ההלכה את חובת קיום המצווה; מי חייב ומי פטור, איך אוכלים, מה אוכלים וכמה אוכלים. אפשר לטעון בקיצור, שבאתיופיה מהבלגן עשו חוויה ובארץ עושים סדר לבלגן. הרב סלובייצ'יק נותן טעם לדבר: "ההלכה מדגישה את המעשים יותר מאשר את החוויות, כי מובטח לה שהמעשים יכולים לעורר את הנפש, להצית את הדמיון ולרגש את הלב" (אדם וביתו, עמ' 63-64).
אלו ואלו דברי א-לוהים חיים. עם זאת, חובת קיום המצווה עלולה לפגוע בתודעת המוסר. כלומר הדאגה מליל הסדר שיעבור כהלכתו יש בה לפגוע בחוויה בזרימה הטבעית. חג הפסח הוא אפוא, סמל למציאות בה החמץ והמצה עשויים מיסוד אחד קמח. אנו רוצים לחבר בין "רמת חיים" עם "איכות חיים". שמאחורי "הרוסי" "האתיופי", "החילוני", "האשכנזי", "הספרדי", "החרדי", "הפועל"- ישנו אדם- אדם אינדיבידואלי בעל ערך. מאחורי המרדף אחר שיפור רמת חיים (חמץ) יש לדאוג לא להתנתק מאיכות החיים (המצה) מ"האותנטיות" ומהחוויה. שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה הלילה הזה כולה מצה.
(פסח תשפ"א)