מדתיות – זהו עצם העניין

לזכר אחי היקר סמ"ר מאיר שנוולד הי"ד במלאת 26 שנים לנפילתו

הדברים שלפניכם נכתבו לפני שנודעו תוצאות הבחירות, בתקוה שתהיה בהן הכרעה שתאפשר להקים ממשלה יציבה לקדנציה מלאה. ושנזכה ליציבות שלטונית ומשילות. ועם לא מעט חששות מפני אפשרות של היעדר הכרעה שתוביל אותנו לבחירות חמישיות.

בתקווה שבערב חג החרות, 'ביום שאחרי' קמפיין בחירות מתלהם ומפלג, עם ביטויים קשים איש על רעהו, נזכה להשתחרר ממשקעיו וניחוח של אביב לאומי, פיוס ושיתוף פעולה יתפוס את מקומו. ועם לא מעט חששות שהביטויים שהגדישו את הסאה ועברו את הקוים האדומים ימשיכו להדהד ולטלטל את החברה.

מתוך תקווה שההבטחות של המפלגות בקמפיין הבחירות יקויימו. ועם חשש שההבטחות היו תוצרים של קמפיינרים וספינולוגים, שנועדו למשוך תשומת לב תקשורתית, לעורר ענין ולזכות בכותרות. הבטחות נבובות שספק אם משהו עדיין מאמין שיתקיימו.

בחירות אחת לארבע שנים הן מהלך דמוקרטי חיוני ומבורך, שמנער ומרענן את המערכת הפוליטית, ומזרים למערכת 'דם חדש'. אנשים חדשים ומוכשרים נכנסים למערכת ויוצרים דינמיקה מעוררת וממריצה. מביאים איתם תוכניות חדשות, מרץ ומוטיבציה, לקדם ולשנות. בלעדיהם המערכת הפוליטית עלולה ללקות בקיבעון ארכאי, 'הדבקה לכסא', והתאהבות בשררה. ומעל לכל סכנת הסתאבות. אולם ככל דבר חיוני ההתחדשות צריכה להיות מדתית. כיון שהמערכת הפוליטית זקוקה גם ליציבות. לאנשים עם נסיון וותק. כי פוליטיקה היא מקצוע. כאשר השינוי תכוף מידי ומתקיים ארבע  פעמים בשנתיים זה כבר לא מידתי. היציבות מתערערת. המידתיות אינה ענין כמותי אלא ענין מהותי! היא אינה פרמטר שולי, זה עצם הענין! עליה המערכת תקום או תיפול.

גם התועלת של הקמפיינים תלויה במידתיות. מצד אחד, הם מעלים סוגיות שדורשות תיקון ושינוי. מצד שני הביקורת כבר מזמן אינה בונה אלא כלי לניגוח ולפגיעה ביריב. הריבוי החורג של הקמפיינים גורם להרעלת האוירה הציבורית.

בשבת הקרובה, ערב הפסח, נעסוק במורכבות ההלכתית של השבתת החמץ ובמגבלות של אכילת מצה בערב הפסח, ונמשיך בקריאת פרשיות הקרבנות והמנחות של ספר ויקרא. בתחילתן קראנו על איסור החמץ במנחות: "כל המנחה אשר תקריבו לד' לא תעשה חמץ! כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לד'" (ויקרא ב יא). בטעם איסור החמץ בקרבנות ובפסח נאמר: "כי הקרבן לכפר בו כל עונותינו, ולולא המסית והמדיח שהוא יצר הרע לא היה אדם חוטא ולא היה צריך לקרבן כלל. והשאור והדבש הן הן יצר הרע עצמו, כמו שאמרו רז"ל לענין חמץ ומצה בפסח, צריך אדם לפנות לבבו מיצר הרע, והוא שאמרו לא תאכל עליו חמץ לענין קרבן פסח" (רבינו בחיי שם). איסור החמץ קשור ליצר של האדם ושניהם נוגעים במידתיות!: "כי כל אדם יש לו תאוה לכל חמדות העוה"ז המכונים ב'דבש'! כי כמו שהדבש מתוק לחיך ורבויו מזיק, כך כל חמדות העוה"ז הם הכרחיים ורבויים מזיק! וזאת העצה היעוצה שישתמש האדם במוכרחות והמותר יחרים. וה'שאור' הוא דוגמא אל היצר הרע. כמ"ש ר' אלכסנדרי בתפלתו (ברכות יז): 'רצוננו לעשות רצונך אלא ששאור שבעיסה מעכב', וב' אלו הכרחיים למציאות האדם. כי אם לא ישתמש בצרכיו ההכרחיים המכונים ב'דבש' ימות ולא יחיה. ולא יהיו אבריו חזקים אף בריאים להטריח במצות ד'. ואלמלא ה'יצר הרע' לא היה האדם נושא אשה ולא בונה בית ונמצא העולם חרב" (כלי יקר שם).

המדתיות היא עקרון יסוד המשותף להויה כולה, מהעולמות הרוחניים העליונים ביותר ועד תחתית העולם הפיזי שלנו. יש בעולם יצירות שמהוות כח מניע ומתסיס חיוני, הן מקור האנרגיה לבנין ויצירה, בעולם ובאדם. כדוגמת השאור שמחמיץ את העיסה ומכשיר אותה למאכל אדם, וכיצר שבנפש האדם שמניע אותו לפעול בכמה תחומים חיוניים. יצירות אלה זקוקות למידתיות. אם הן פועלות בעוצמה קטנה מדי הן לא תמלאנה את תפקידן, ואם בעוצמה גדולה מדי הן עלולות 'להחמיץ' את הדבר, להזיק ולקלקל.

ההבדל בין 'חמ"ץ' ו'מצ"ה' הוא הבדל מזערי שבין האות ח' ו-ה'. זוהי המידתיות!

(פסח תשפ"א)