בין הפנטזיה למציאות

בשנים האחרונות אני יותר ויותר נפגש עם תופעה של משפחות שבונות בתים מעוצבים, מפוארים וגדולים. קצת שונה ממה שהיה בעבר, שמשפחות הסתפקו במשהו צנוע יותר. השאלה שנשאלת היא האם אדם בונה בית כדי לממש את רצונו הפנימי מתוך תחושת יצירה, יופי וסיפוק פנימי, או לצד זה יש גם את המטרה להרשים אחרים או לשפר את המעמד החברתי שלנו? מה מניע את הרצון שלנו? האם הרצון שלנו מונע מהעולם הפנימי והכוונות שלנו, או מונע מהעולם החיצוני והתוצאות שהוא מניב? זה נכון גם בעשיית מצווה: כשאדם מקיים מצווה, האם הוא פועל מתוך כוונה פנימית והוא מחפש את המשמעות והערך שהפעולה עצמה מעניקה לו, או זה מונע מהעולם החיצוני כדי לזכות בשכר רוחני או חומרי (כמו תחושת כבוד, הכרת תודה או שכר בעולם הבא)? כהרגלנו ננסה לספק תשובה ממעשייה אתיופית אפריקאית לאו דווקא יהודית ואז נחזור לענות על שאלות כבדות משקל הללו.

"יום אחד הגיעה אישה אל קוסם הכפר וביקשה שיקוי אהבה כדי שיהיה בביתה שלום בית. אמר לה הקוסם שלשם כך יזדקק לשלוש שערות משפמו של אריה. מה עשתה? לקחה בשר, יצאה אל היער, הניחה אותו לפני המערה של האריה וטיפסה על עץ גבוה. בערב הגיע אריה, רחרח את האישה, לקח את הבשר ונעלם במערה. כך עשתה מדי יום, ובכל יום עמדה קצת יותר קרוב, עד שביום ה-30 הניחה את הבשר ועמדה לידו, כשהגיע האריה הביטה ישר לתוך עיניו, שלחה יד ותלשה שלוש שערות משפמו. הוא לקח את הבשר ונעלם במערה. כשחזרה אל הקוסם שאל איך השגת את השערות, והאישה סיפרה כל מה שעשתה. אז אמר לה הקוסם: 'אישה טובה, אם היית מספיק חכמה, אמיצה וסבלנית לעשות מעשה כזה – אני בטוח שתוכלי לחזור הביתה ולהחזיר אלייך את אהבת בעלך". דומני שהסיפור הנ"ל האתיופי-אפריקאי הזה יש בו כדי לעורר מחשבות רבות: איך מחזירים את האהבה האבודה? האם יש פתרונות קסם? האהבה, כתב אוסקר, "היא דבר כה מטופש! אין היא שימושית כמו ההיגיון, משום שאינה מוכיחה דבר, והיא מנבאת תמיד דברים שאינם עומדים לקרות וגורמת לך להאמין בדברים שאינם נכונים". העולם המודרני עדיין מתקשה למצוא תשובות לשאלות כמו: האם ביום אחד אובדת האהבה? האם מלכתחילה האהבה הזאת הגיחה מהעולם החיצוני ולא מהעולם הפנימי? אם היא אבדה, אז כמה רחוק צריך לנסוע עבורה? ואם יש צורך לצאת בחיפוש אחר האהבה, לאיזה כיוון לנסוע? כלפי חוץ רחוק מהבית או כלפי פנימה עמוק בתוך הבית?
האישה האתיופית יוצאת למסע לא כי היא התייאשה מבעלה, ההפך, היא אוהבת אותו מאוד. היא מאמינה בו ורוצה באהבתו. כלומר יש הבדל גדול אם אדם יוצא מביתו למסע מתוך ייאוש ופנטזיה, לבין אדם היוצא מביתו מתוך תקווה וחלום. יתר על כן, מי שיוצא מתוך חלום ייתקל באנשים הנכונים שיעצימו את כוחותיו ולא ינצלו אותו לצורכיהם האישיים. הוא יפגוש אנשים כמו אותו איש חכם אתיופי המעניק לאישה חכה שבאמצעותה היא יכולה לדוג את האהבה, ולא מנצל אותה באמצעות אספקת דגים העלולים לייצר יחסי תלות בין המורה לתלמיד.
יתר על כן, אדם היוצא מתוך חלום, הסיכוי שיחזור בזמן הנכון לביתו הוא גבוה יותר. יש אנשים שחוזרים הביתה, אבל לא מצליחים לזהותם בבית. כלומר המציאות הגלובלית הפכה את החיים שלנו לסוג של סרט, ולעיתים אנו עלולים להתבלבל בין דמיון למציאות. התפיסה החזותית השתנתה, ואם תחשבו על זה רגע: כמה אנשים נראים במציאות כמו שהם נראים בתמונת פרופיל?
מדרש שיר השירים רבא גורס: "כתוב: 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד' – אם תעשה מן הדל"ת רי"ש תחריב את העולם. 'לא תשתחווה לאל אחר' – אם תחליף רי"ש בדל"ת תחריב את העולם". מכאן שההבדל בין רי"ש לדל"ת הוא קוצו של יו"ד. אבל דומה שבקוץ זה תלויים תילי תילים של משמעויות. "אחד" מול ה"אחר" בין הפנטזיה לחלום, בין הייאוש לתקווה.
הסיפור הזה מלמד אותנו שהרצון והאהבה שלנו מגיעים משילוב של העולם הפנימי והחיצוני, אך כדאי לשאוף שהפנימי יהיה המוביל והמשמעותי. זה מה שיישאר לאורך זמן. זה נכון ברמה האישית, הזוגית והמדינית. הסיפור האתיופי מלמד אותנו שאם אנו יוצאים אל העולם החיצוני מתוך אמון, תקווה וחלום כלפי העולם הפנימי שלנו, נזכה להחזיר את האהבה בין אחד לשני.