הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)בשבוע שעבר עסקנו בסוגיית "איסור נגיעה״, ואמרתי שאינני שומר נגיעה אלא נגיעה שומר. לא שיערתי עד כמה הנושא הזה מעסיק רבים, מזוויות שונות ולעיתים אף מנוגדות. הדבר ניכר היטב בתגובות הרבות שקיבלתי. אני מבקש להודות לכל המגיבים, הדיון היה עשיר, כן וחשוב.
הטריגר לכתיבת הטור הקודם היה המקרה שבו ראש השב״כ נמנע מלחיצת יד, אך חשוב להבהיר: הדיון איננו עוסק באדם מסוים או באישיותו, אלא בגופו של עניין, במה שמכונה בשיח העכשווי ״שמירת נגיעה״. המקרה שימש זרז בלבד לדיון רחב ועמוק הרבה יותר.
כבר בפתח הדברים אבקש לטעון טענה ברורה: הוויכוח על נגיעה או אי נגיעה איננו ויכוח הלכתי במובנו הקלאסי, אלא ויכוח השקפתי, חברתי, ואף פוליטי. מן המקורות עולה כי מבחינה הלכתית קיימים שני יסודות בלבד לאיסור נגיעה: איסור נידה ואיסור עריות. מעבר לכך, אין איסור גורף. הפסוק ״ואל אישה בנידת טומאתה לא תקרב״ איננו עוסק באיסור נגיעה כללי, אלא באיסור הנובע ממצב של נידה.
גם ביהדות אתיופיה התקיימה הלכה ברורה ומחייבת בעניין זה. חכמי הקהילה פירשו את הפסוק כפשוטו: האיסור נובע ממצב של נידה, ולא מעבר לכך. באתיופיה נשמרו דיני נידה בקפדנות: האישה הפורשת הלכה לבית הנידות למשך שבעה ימים, וביום השביעי, טרם שקיעת החמה, שבה לביתה. כך היה ברור מי בנידה ומי איננה, והציווי המקראי נשמר במלואו.
לעומת זאת, במסורת הרבנית קבעו חז״ל, משיקולים שונים ונכונים במסגרת עולמם, כי כולנו טמאי מתים. קביעה זו עוררה קושי עמוק בקרב חכמי יהדות אתיופיה. קס ברהן יהייס שליט"א ביטא תמיהה זו בחריפות: כיצד ניתן, באמירה אחת, להחיל טומאה כללית הנראית כסותרת פסוקים מפורשים בתורה, העוסקים בטומאה וטהרה? יתרה מזו, אם כולנו טמאי מתים, לכאורה מתבטלים גם דינים נוספים, ובהם שאלת הנגיעה. אם כן, מהו מקור איסור הנגיעה כיום?
במסורת הרבנית נוספה שכבה נוספת – איסורי עריות. אך כאן מתעוררת שאלה עקרונית: האם כל נגיעה, אפילו נימוסית ובלתי מינית, נושאת בהכרח משמעות מינית? ואם כן, כיצד הותרה נגיעת בן באמו, באחותו או בקרוביו? התשובה המקובלת היא שלנגיעה זו אין משמעות מינית. אך מכאן משתמע שכל נגיעה אחרת כן טעונה מיניות – הנחה שקשה לקבלה, כאילו אין אמון באדם, וכאילו ״יצר לב האדם רע כל היום״.
גם אם נניח קיומה של בעייתיות מסוימת, ברור שאין מדובר באיסור מן התורה. חיבוק של סבתא לנכד שלה, או לחיצת יד מתוך נימוס וכבוד, אינם מעשה ערווה. להפך: עקרונות יסוד כמו ״כבוד הבריות דוחה איסור דרבנן״ ו״המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים״ מחייבים רגישות מוסרית בסיסית, ובוודאי דוחים מנהג שאין לו עיגון הלכתי מובהק.
ואכן, מן המקורות שהופנו אליי על ידי מגיבים שונים, עולה בבירור כי איסור נגיעה בעריות נאמר דווקא על דרך תאווה וחיבה המביאה לידי הרגל עבירה, ולא על נגיעה של עבודה, שירות או נימוסין. ידוע אף המנהג בארצות המערב לנשק ידי רבנים וזקנים לאות כבוד והערכה (אני מודה לעו״ד משגב שהפנה אותי למקורות רבים, שמפאת קוצר המקום נמנעתי מלפרטם).
ומכאן ההבחנה שאני מבקש להציע בעקבות המסורת ההלכתית של יהודי אתיופיה: בין ״איסור נגיעה״ כהחלטה גורפת, מוחלטת ומקודשת, לבין ״נגיעה שומר״. אינני מקבל איסור נגיעה כולל, משום שאין לו בסיס הלכתי מובהק. אך אני כן מכיר בכך שיש סוגים שונים של נגיעה, ויש מנעד רחב של מצבים שבהם ראוי ואף הכרחי לשמור על גבולות. בענייני נימוס, דרך ארץ וכבוד הבריות יש מקום לגמישות אנושית. בעניינים שבינו לבינה, בתקופות החברות, האירוסין והנישואין, ובוודאי בדיני נידה, בהם ההלכה עומדת במלוא תוקפה.
ההלכה האתיופית אם כך מלמדת אותנו שאחריות מוסרית נוצרת במפגש עם הזולת, ביכולת לראות את העולם גם מנקודת מבטו של האחר. שמירה על מוסר אנושי פשוט, אמירת שלום, מחווה של נימוס, איננה איום על ההלכה אלא תנאי לקיומה. במובן זה, העיסוק האובססיבי בנגיעה או אי נגיעה אינו מרסן את היצר, אלא משרת אותו. זאת הסיבה שבמסורת האתיופית לא קיים המושג ״היצר הרע״, אלא מושג ה״שטן״, וההבדל ביניהם עמוק, אך זהו דיון בפני עצמו.
על רקע זה, עולה השאלה: אם זה דבר כל כך הגיוני ופשוט, כיצד עניין זוטר ולכאורה לא הלכתי, כמו שאלת "איסור נגיעה", הופך לשאלה שמקבלת מעמד של ״ייהרג ואל יעבור״, כאילו לחיצת יד שקולה לשפיכות דמים, גילוי עריות או עבודה זרה? זאת ועוד, אי"ה, בשבוע הבא.
