פוליטיקה של הסכמות

האם נזכה בתקופת שיקום? האם נחדש את הברית בינינו? האם נוכל לשוב ולהיות נאמנים לאירוע המכונן שלנו – יציאת מצרים, שבה התבגרנו, והפכנו מבית אב ללאום? האם נצליח ביחד להירפא ממה שהעברנו את עצמנו במערכות הבחירות האחרונות?

בימים בהם המקדש קיים עולה כל העם לירושלים עיר הקודש, לן ברחובה של עיר, ושותף באירוע מכונן שהאומה מקריבה את קרבן הפסח המקים אותה לעם, וכולם נמצאים בעיר שעושה את כולם חברים (ממובני הטומאה והטהרה, עד למשמעות הפנימית של הביטוי). השבטיות מעומעמת, שהלוא ירושלים לא נחלקה לשבטים; הפילוגים מונמכים, כי באים ביחד לקיים ביחד את מצוות העלייה לרגל; השפה היא שפת חג, והשיח מכונן חוויה שכולם שותפים בה. על רקע זה – אנחנו כל כך זקוקים כיום לעליה משותפת לרגל.

גם בימי יציאת מצרים – המחלוקות לא נעלמו. כבר בים סוף עמדו ארבע כתות והתווכחו מה לעשות; סביר להניח כי גם העלייה לרגל לא ביטלה אותן. למעשה, טוב שכך, כי תרבות המחלוקת מאפשרת רוחב וגיוון, בדיקת אפשרויות חדשות, וליבון מתמיד של הסוגיות. אולם כל אלה טובים הם כשהם מתקיימים בשפת מחלוקת. נראה שבשנה האחרונה אנחנו כבר לא מדברים בשפה הזו.

שכן, השפה שבה אנו מדברים כבר למעלה משנה היא שפה שיונקת ממילה ״מפלגה״, לאמור: פילוג. שפה שאינה מקפידה על כבוד חבירך ושיש בה עולמות שלמים של ביזוי; שפה שהתרחקה מאוד מאמירת אמת, רוויית ״פייק ניוז״, שהפקירה את הניסיון לדייק ולכוון; שפה שכמעט ולא עסקה כלל במהות, אלא ב״עם מי אני לא אשב״; שפה שבה נאמרו דברים שתוקפם פג עוד לפני שהגיעו לאוזן הציבור, כאשר אלו שהבטיחו לא התכוונו אפילו במישור התיאורטי לקיימם, ועוד ועוד. ורבים יוצאים ממערכת הבחירות הנוספת הזו בחוסר אמון מעמיק, בייאוש מחלחל, ובכאב גדול על סוג השיח, וזאת לא בהכרח עם קשר לעמדות הפוליטיות עצמן.

אפשר אחרת. חג הפסח מלמד אותנו את זה. גם בתוך עולם של מחלוקת מבורכת – ניתן להביט גם על מה שמשותף בינינו; ניתן לאמץ ״פוליטיקה של הסכמות״, שבה אמנם יש רוב ויש מיעוט, והכרעה כדעת הרוב, אבל גם הרוב מנסה לפני הפעלת כוח הרוב לבחון האם ניתן להגיע להסכמה, ולא לצייר את המציאות כמשחק סכום אפס; ניתן לממש את התנועה הסוברת שישנו חזון משותף בסיסי, מצומצם בהיקפו אך משמעותי ביותר, שאנחנו מסכימים עליו; ובעיקר – ניתן להחזיר לשיח עצמו את האמון: האמון שגם הצד השני מתכוון לטוב, והמאבק אינו בין בני אור ובני חושך, אלא בין אנשים אחים שכל אחד סובר אחרת. אמון זה הוא המפתח ליציאה מעבדות מלאה שנאה לחרות היחסים בין בני אדם.

(פסח תשפ"א)