הרב שהציל את החברות של חבריי

הרבה פעמים אומרים לי כאלו שקוראים את הטורים שאני מספר על אנשים שנפטרו, אבל מה עם אלו שחיים בינינו? בטח יש מה ללמוד מהם… אז האמת שלפעמים יש איזו התלבטות אם זה נעים לספר על אנשים חיים. מכל מקום, אני רוצה לספר על הפעם היחידה בה פגשתי את הרב מאיר מאזוז שליט"א:

חבר מתוק היה לי כשהייתי כבן 13, נכנה אותו שמעון (שם בדוי). והוא- חבר טוב היה לו, שמוליק. הכל עשו יחדיו. ממש כתרין רעין דלא מתפרשין. כך במשך שנים.

אף אחד לא יודע מה בדיוק קרה ביניהם באותו היום, אבל מאז לא דיברו ולא נראו זה בחברתו של זה. אפילו הזכרת שמו של אחד מהם בפני השני היתה מביכה. אותה כיתה, אותו מקום, אותם חברים, אבל מחיצת ברזל מפסקת ביניהם.

עונת בר המצוות, ובר המצווה של שמוליק מתקרבת. כולם היו מצפים ורוצים לראות את שמעון בבר המצווה, והוא בשלו. אין עם מי לדבר. באותה תקופה היינו בקשר טוב, וידעתי שהערצה והערכה גדולה הוא רוחש בלבו לרב מאזוז. כיון שקרובי משפחתו למדו אצלו בישיבה.

מאז ומעולם קשה היה לי לראות כששניים רבים. אין עוד משהו שיכול ככה לקרוע את הלב…

לא ידעתי מי זה הרב מאזוז. אבל תפסתי חבר ואמרתי לו 'בוא ניסע באוטובוס לבני ברק לטייל יחד'. עוד מראש הכנתי מכתב לרב, ובו השתלשלות העניינים, מבלי לכתוב את שם משפחתו של שמעון כדי שלא לחשוף בפניו פרטים על משפחה שהוא מכיר. הגענו בשערי ישיבת "כסא רחמים", שני 'פספוסים' כבני 13. ושאלנו היכן ראש הישיבה. כיון שזה היה בימי בין המיצרים, ושם המנהג לערוך תיקון חצות בציבור בחצות היום, הפנו אותנו לקומה הרלוונטית. כשסיימו את סדר התיקון, נכנס הרב למעלית, ואנו השתחלנו איתו, והופ הדלת נסגרת. הרב, עוזרו, ושנינו… הוא הסתכל עלינו בשאלה, ואז דחפתי בידיו מה שכבר כתבתי. הוא שאל כמה שאלות כדי להבין את הסיפור. וכשיצאנו למשרד שלו הוא ביקש שנחכה. הוא חזר אחר כמה דקות כשבידיו מה שכתב אישית לשמעון בכתב ידו ועם חתימתו.

לא ראיתיו מאז. ומעולם לא חקרתי דמותו. אבל הסיטואציה הזאת חקוקה בלבי, הפשטות בה עשה זאת, בלי כל פוזה או שיקולים והתייעצויות גבאים מה מתאים ומה לא… ההתייחסות העניינית והרצינית לשני ילדים נודניקים שנדחפים איתך למעלית… זה עצום בעיניי.

אולי זה עלול להישמע כהתערבות בוטה בחיים של שמעון, ויתכן שכיום לא הייתי עושה זאת, אבל אז – היה ברור לי שאני עושה מה שהוא בעצם היה רוצה בסתר לבו. דרך "לרדת מהעץ" של המריבה הזאת. דרך מכובדת, דרך מובנת. והוא באמת התרגש מאד לקבל את המכתב.

שנה אחר כך כבר נפרדו דרכינו. איש איש לישיבה בה הלך ללמוד.

כמעט חצי יובל עבר מאז. ולא ידעתי מה עלה בגורלה של חברות זו. לא שמרתי על קשר רציף עם בני כיתתי מאז.

ויום אחד קבלתי הזמנה. לחתונה. משמעון… שמבקש שאגיע ושהוא מרגיש הכרת הטוב כלפי במשך כל השנים, כך הוא מציין.

אני מגיע לחתונה, ואת מי אני פוגש רוקד בעוז? משער שניחשתם… חברות אמיצה. שכמעט נגדעה בתבערת הלב של ימי הנעורים התוססים, מחזיקה שנים כה רבות מאז אותו מעשה.

***

סיפור יציאת מצרים מגיע אלינו במילים "והגדת לבנך", ובגמרא אפשר לראות השקעה רבה בדברים שיעוררו את הילדים לשאול. הם מרכז האירוע בפסח.

זה כל כך נוקב. בעולם של מחשבות רציניות ושאלות קיומיות, ילד עלול להיתפס כאחד שצריך לחכות שיגדל כדי ש"יהיה עם מי לדבר"… מי משקיע בילד כל כך הרבה, להסביר, לדון, לעורר אותו לשאלות? (רק שלא יפריע לנו לדון בדברים החשובים…) אני חושב שזו גדלות אמתית, להתייחס ברצינות ובהקשבה לילד בכל גיל, לתת לו מקום אמתי. לעולם איננו יודעים מה בוער בקרבו. שנזכה!

(פסח תשפ"א)