ההומלס שרדף אחריי

ראיתי אותו ליד המרכז המסחרי של שוהם. בניגוד גמור לאופי האנשים שהסתובבו שם, הוא נראה דל, ישב על הספסל ולידו קרטון שכתוב עליו 'קמחא דפסחא'.

בדיוק מיהרתי ועברתי לידו. הוא פנה אליי ואמר לי בקול: "אדוני, אני אוסף כסף לקמחא דפסחא'.

הסתכלתי באותו רגע בארנק שלי וראיתי שהיה לי רק כרטיס אשראי ואפס מזומנים. התנצלתי בפניו והלכתי לכיוון המכונית שלי. כשהתחלתי להתניע שמתי לב שהוא הגיע אחריי, נעמד לי ליד חלון הרכב וסימן לי להוריד אותו.

פה כבר איבדתי אותו. לא הבנתי – מה הוא רוצה ממני? אמרתי לו במפורש שאין לי כסף, אז מה הוא עכשיו מתחיל לנדנד? הסתכלתי עליו ושוב סימנתי לו עם הידיים שאין לי כסף, אבל הוא המשיך לסמן לי בלהט להוריד את החלון. האמת שבשלב הזה כבר התעצבנתי. כאילו, בן אדם, מה נהיה? אני אומר לך שאין לי כסף אז בוא, תשחרר. מה לא מובן?

התחלתי לשלב לרוורס ובהחלטה של רגע חשבתי שבכל זאת מדובר בבן אדם, צלם א-לוהים, יהודי, נשמה שצריך לכבד אותה. אז הורדתי את החלון.

כעת הוא הציג למולי את הארנק שלי ושאל אותי:

"זה שלך?"

הלם. לא הבנתי מה הארנק שלי עושה אצלו. הוא אמר לי שהוא נפל ממני כשמיהרתי להיכנס למכונית ולא שמתי לב.

"הכול בפנים", הבטיח לי: "לא נגעתי בכלום!"

הסתכלתי עליו ורגש חזק של מבוכה עטף אותי. ברגע אחד הבן אדם הזה נהפך בעיניי מנודניק לסוג של מושיע. יש לי הרבה כרטיסים חשובים בארנק הזה: רישיון, ת.ז, כרטיסי אשראי… כמה עוגמת נפש הוא חסך לי.

ורק לחשוב שחשבתי לנסוע רוורס מבלי להסתכל אליו בכלל.

***

בכל פעם שמגיע פסח אני חושב על המקרה הזה עם הארנק שקרה לי ועל איך שהייתי כבול ומשועבד לתפיסה שלי אודות הבן אדם הזה. אם הוא מגיע אחריי למכונית אז הוא חייב להיות נודניק. ברור, לא? האם חשבתי ולו לשנייה אחת מהרגע שראיתי אותו דולק אחריי למכונית – שהוא בא לחסוך לי עגמת נפש ענקית? האם הייתי מסוגל בכלל להשתחרר מהתפיסה הזו?

ולפעמים אנחנו, המורים, שבויים בתוך התפיסה של עצמנו ולא מסוגלים לזוז מילימטר מהדעה שגיבשנו על תלמידים מסויימים, כמו הפעם ההיא שקלטתי שאחד מהתלמידים שלי באופן קבוע קורא ספר באדיקות בשיעורים שלי.

שמתי לב לתופעה מעניינת: רק בשיעורים שלי הוא היה שקוע בקריאה. ואני מסתכל עליו והפתיל שלי נשרף והמוח שלי שכבר גיבש עליו את הדעה שלו (איזה תלמיד חוצפן ואיך הוא בכלל מרשה לעצמו לא להקשיב לי בשיעור!) לא מבין איך אפשר בכלל לא להתפוצץ מהסיטואציה הזו.

קראתי לו בשמו, הבהלתי אותו, כי הוא היה ממש שקוע בקריאת הספר, ופקדתי עליו לסגור מיד את הספר! "אל תקרא לי באמצע השיעור! ובטח באמצע שיחה שלי".

כשסיפרתי את המקרה הזה לאחד מחבריי המנהלים, איש חינוך וותיק עם פז"ם של 25 שנה, הוא אמר לי בנחת: "ואולי הספר יותר עניין אותו מהשיעור שלך? ואולי זה בכלל לא הוא הבעיה אלא אתה! קשה לך להתמודד עם העובדה שמשהו אחר, שהוא לא אתה, כל כך מסקרן ומושך את נפשו של התלמיד שלך".

התבאסתי כל כך לשמוע את הדברים האלה אבל הרגשתי שהמנהל הזה אימת אותי עם העובדות הנכונות: זה לא שהתלמיד הזה היה חוצפן, כמו שהוא בעיקר הציב לי מראה שלא אהבתי לראות ובעצם אמר לי במעשים שלו: "תראה, המורה, אל תיקח את זה באופן אישי, אבל אתה די משעמם אותי. אתה רוצה לעניין אותי? בבקשה, תאתגר אותי עם שיעור מרתק יותר".

הייתי כבול לתפיסת העולם שלי ולגיבוש הדעה שלי כלפיי אותו תלמיד, כמו שהייתי כבול לגיבוש הדעה שלי כלפי אותו נזקק. בשני המקרים החיים הוכיחו לי שטעיתי בענק.

ואולי הטעויות הללו, ובעיקר ההכרה בהן, הן בעצם היכולת שלנו לצאת מעצמנו ומתפיסת העולם שגיבשנו ולטעום קצת חירות.

בשביל זה אנחנו צריכים חברים טובים שהם מנהלים עם וותק של עשרים וחמש שנה. או נזקקים עם לב טוב.

(פסח תשפ"א)