ד"ר גבריאל חזות (ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת'- עושים טוב בישראל)
חלק מן התובנות המגדירות את חטאם של נדב ואביהוא נלמדות מפונקציות ספרותיות המאוחרות לזמן האירוע עצמו, כמו סמיכות פרשיות (=פרשת שתויי יין). זאת ועוד, בתיאור חטאם עושה התורה שימוש בשורש ק.ר.ב, ("בקרבתם", "בהקריבם") באופן מעורר מחשבה ודירבון לכוחות הדרשניים, מה שיצור מחלוקת תנאים באשר לאופי החטא הנובע משורש זה. ובכן, השנה, ככל שידיעתי מגעת, לא ראיתי כי פרשנים הוסיפו חטא נוסף לרשימת החטאים של נדב ואביהוא. הבה נבחן את תכולתה של הרשימה הקיימת.
"על ידי שהיו שתויי יין", "ועל ידי שהיו מחוסרי בגדים", "ועל ידי שלא היו להם בנים", "ועל ידי שלא היה להם נשים", "שחצים היו, הרבה נשים היו יושבות עגומות ממתינות להן", "מלמד שהיו משה ואהרן מהלכין תחילה ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל מהלכין אחריהן ואומרין: עוד שני זקנים הללו מתים ואני ואתה נוהגין בשררה על הציבור", "אלא מלמד שזנו עיניהם מן השכינה, כאדם שהוא מביט בחבירו מתוך מאכל ומתוך משקה", "מלמד שפרעו את ראשיהם והגיסו את לבן וזנו עיניהן מן השכינה", "נדב ואביהוא זנו עיניהם מן השכינה ולא נהנו מן השכינה", "לא מת נדב ואביהוא אלא ע"י שהורו הלכה לפני משה רבן", "מה תלמוד לומר בני אהרן? שלא חלקו כבוד לאהרן", "שלא נמלכו במשה רבן", "זה נדב ואביהוא שנשתכרו בצרתן".
בהתחשב בכך כי העבירה די מפורשת ארבע פעמים: (וַיַּקְרִ֨יבוּ לִפְנֵ֤י ה' אֵ֣שׁ זָרָ֔ה, בְּקָרְבָתָ֥ם לִפְנֵי־ה' וַיָּמֻֽתוּ, בְּֽהַקְרִבָם֩ אֵ֨שׁ זָרָ֜ה לִפְנֵ֤י ה' בְּמִדְבַּ֣ר סִינַ֔י, בְּהַקְרִיבָ֥ם אֵשׁ־זָרָ֖ה לִפְנֵ֥י ה'), נראה כי תיאור העבירות הנ"ל אינו רק פונקציה של כוח דרשני עצום ויצירתי, אלא גם ובעיקר היענות של חז"ל לאתגר שמציבה התורה בפניהם. חז"ל, בתפיסתם ההיסטוריוסופית הרחבה, אינם מתחרים בהגדלת רשימת החטאים המיוחסים לנדב ואביהוא, אין מדובר ב'ספורט' לאומי קדוש או בתחרות אינטלקטואלית דרשנית. מה שחשוב במעשה זה, כמו ברוב המעשים בתורה אינו 'האמת ההיסטורית', אלא מה ניתן ללמוד מכך לדורות. הניסוח המקראי מכוון לשם השגת מטרה זו, ולכן הוא ניסוח מכיל.
הקב"ה 'מנצל' כביכול הזדמנות היסטורית שנקרית בדרכו והוא כתסריטאי, במאי, ומפיק בפועל, מתאר בתורה הקדושה את האירוע כך שניתן יהיה ללמוד ממנו רבות ובכל תחומי האמונה, המחשבה והאגדה. הניסוח המקראי הוא ניסוח מכוון ומכיל כדי לאפשר לדרשנים שבכל דור ל'נצלו' למטרות חינוכיות ואמוניות.
(שמיני תשפ"א)
