הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')
כניסת אהרן ובניו להתחיל בעבודת המשכן הייתה פסגה של התרוממות נפש ושמחה עבורם ועבור העם כולו. אולם, עם מות בני אהרן בהקריבם אש זרה, הפכה ההתלהבות לעצבות, והאופוריה הייתה לטרגדיה. אהרון ואשתו אלישבע היו באותו יום כמו הורים שבנם נפל במבצע צבאי מזהיר. כל עם ישראל צוהל, אך עבורם זהו יום של אובדן יקירם. כך אירע בעת הקמת המדינה, כשעם ישראל חגג ברחובות קריה, ובה בעת התאבלו פליטי גוש עציון על נפילת יישובי הגוש ומות בניו.
תגובת אהרון מתוארת בתורה במילים: "וידום אהרון", המשקפות תעצומות נפש של מאמין גדול, שמקבל עליו את הדין בשתיקה, כדברי חכמים: "ראה אפרוחיו מגעגעין באדמה ושתק" (ויק"ר אחרי מות, כ). אולם מה חשבו ומה עשו כל בני ישראל לנוכח האסון? האם שמחת העבודה במשכן נמשכה או שהאבל על מות הבנים האפיל עליה לחלוטין? האם הם ראו במות נדב ואביהו טרגדיה אישית של אהרון ומשפחתו, או התייחסו אליו כאל אסון לאומי קולקטיבי? כיצד היה על אהרן וביתו להתנהג בעקבות האירוע, וכיצד אמור עם ישראל להתנהג אחריו?
לכאורה, אהרון ובניו הנותרים היו אמורים להתכנס באבלם, בעוד שהעם היה צריך להמשיך במשימותיו. אולם ההנחיות של משה קבעו בדיוק את ההיפך: הוא הורה לאהרון ובניו להימנע ממנהגי אבלות: לא לפרום ולא לפרוע ולהמשיך בעבודה, ודווקא "אֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'".
מה פשר העניין? נראה להסביר שאהרון ובניו היו חייבים להמשיך בעבודת המשכן, שכן זו הייתה תלויה בהם, והיא עמדה מעל אבלם האישי. ייתכן שהיה חשוב שיחזרו מיד לעבודה, שכן הם היו עלולים לפתח חרדות ואף ייאוש, ולהרגיש שהם לא מסוגלים ולא ראויים לעבוד במשכן, אחרי שכשלו כבר ביום הראשון. הם היו כמו נהג שעבר תאונה קשה שכדאי להחזירו במהרה לנהיגה.
עם ישראל, לעומת זאת, נדרש להתאבל ולבכות, לא רק משום שהיה יכול, אלא גם מפני שהיה חייב לעשות זאת. היה הכרחי שהם לא יראו במות בני אהרון אסון פרטי, אלא יפנימו שעליהם לבכות "אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'", ויבינו שמדובר באסון לאומי המחייב חשבון נפש קולקטיבי.
משפחת אהרון, כמו גם עם ישראל כולו, נדרשו לבצע אותה משימה בדיוק: קידוש השם. אהרון ובניו קידשו שם שמים בהמשיכם בעבודת המשכן חרף האסון, כדברי רשב"ם: "זהו כבוד שכינה שרואה בניו מתים ומניח אבלו בעבודת בוראו". עם ישראל, לעומת זאת, הביא לקידוש השם בכך שבכה על מות הבנים, וגילה הבנה שהאסון אינו תאונה מקרית, ולא טרגדיה אישית, אלא הוא סיבה לאבל לאומי, שכולם צריכים להיות שותפים בו.
השריפה אשר שרף ה' בשנים ת"ש-תש"ה בעם ישראל, הציבה גם היא דרישה כפולה: היא קראה לניצולים לחזור לחיים, ואף להמשיך לתרום לקיום האומה והישרדותה, ודרשה מבעלי התפקידים שנשאו בנטל המשימות הלאומיות להמשיך במערכה לבניית האומה ולהשגת עצמאותה. במקביל נדרש ש"כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'".
הציוויים של "אחרי מות" נותרו בגדר צו לדורות. מדי שנה אנו מציינים את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, בו כל העם משתתף בבכייה, ומיד לאחריו את יום העצמאות בו אנו חוגגים את הבנייה. עמינו מתפתח ומתקדם הן בזכות הבניה והן בזכות הבכייה. זו בונה את התשתית הלאומית, וזו מחזקת את התשתית הערכית. יש קידוש השם בהמשך הבנייה, ויש קידוש השם בהמשך הבכייה, ושתיהן חובות נצחיות שאין להן כל קצבה.
(שמיני תשפ"א)
