פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)
במקום נפילה חוזרת ונשנית, לתהומות הדכדוך והייאוש, מציעה התשובה לאדם "תקווה טובה", אופק של סיכוי ושמחה
"עונת התשובה" מאופיינת בסממנים שונים ומגוונים, החוזרים מדי שנה. תקיעה בשופר, אמירת סליחות באשמורת הבוקר (ו"סיורי סליחות" שהיו כבר לאטרקציה תיירותית), התוועדויות, והיערכות בתי הכנסת לעונת החגים – השנה, פעם נוספת בצל הקורונה – הם רק חלק מהם.
מצוות התשובה מזוהה עם חודש אלול ו"עשרת ימי תשובה". עד כדי כך, שלעתים שר השכחה משכיח מאתנו את העובדה שהתשובה היא מצווה תמידית, היפה לעולם בכל יום, בכל עת ובכל שעה. אכן, כבר חז"ל (ובעקבותיהם ראשונים ואחרונים) עמדו על ייחודה דווקא בתקופת שנה זו, ועדיין צריך טעם מה נשתנה טעמה האידנא, מטעמה ש"בכל הלילות" ובכל ימות השנה.
"תורת התשובה" והעיון בה פרים ורבים מדור לדור. דור דור ודורשיו, דור דור ו"תורת התשובה" שלו. למן המצווה שבתורה ודברי חז"ל, דרך הלכות תשובה של הרמב"ם, חיבור התשובה למאירי ו"שערי תשובה" לרבי יונה גירונדי, ועד ל"מנחת חינוך", "אורות התשובה" של הראי"ה קוק, "על התשובה" של הרי"ד סולוביצ'יק, ופרקי תשובה של הוגים בני ימינו כמו הרבנים עדין שטיינזלץ ויונתן זאקס.
בימים אלה נוסף לה פרק חשוב ומרתק עם הופעת התרגום לעברית של "תקווה לדורשיך – על תשובה ועבודת ה'", חיבורו של הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין. כבר מכותרות הספר כמו גם מכותרות פרקיו השונים ניתן לעמוד על ייחודו. תשובה לא רק כחובה אלא גם כהזדמנות, לא עוֹל אלא אתגר. דחף ומניע בתשובה, גדלות האדם ומעלת בעל תשובה. לא עיסוק רק בפן הצר, המצומצם, אלא ראיית התשובה כחלק ממארג שלם.
כדרכו, פורש הרב ליכטנשטיין כנפיים לא רק לכל מרחבי ההלכה וההגות היהודיים, אלא גם לעולמות הרוח, התיאולוגיה והפילוסופיה, השירה והספרות של הוגים אחרים. לצד ר' אהרן מלוניל והחזון איש, ר' ישראל סלנטר והגאון מוילנה, גם דוסטוייבסקי ומילטון, לורד ביירון ווורדסוורת', מתיו ארנולד ודמוקלס, טניסון ות"ס אליוט, אוגוסטינוס ופרוטגורס, שמות שדומה כי עד היום לא שערום אבותינו בהיכל התשובה.
החדירה למעמקי נפש האדם, תחבולות אנוש ויצריו, כפי שהיא באה לביטוי לא רק בעומקה של תורה אלא גם בספרות, בשירה, בתיאולוגיה ובפילוסופיה, מעניקה למצוות התשובה גם עומק וגם היקף. היא מלמדת ש"תשובה" אינה שם פרטי, מצומצם, אלא שם של משפחה גדולה, עולם הלכתי ורעיוני המאגד תחת כנפיו מסכת שלמה של ערכים המספקים לאדם "מוקד של קיום רוחני קבוע".
בדומה למצע הרחב שפרש הרמב"ם (והבאים בעקבותיו), וכפי שכתב הרב משה טרגין ב"אחרית הדבר" המצוינת והרגישה שלו לספר, לדידו של הרב ליכטנשטיין התשובה היא הרבה יותר מאשר חרטה על חטאים מסוימים או שינוי אישיות כולל. יש בה הדגשה והעצמה של שלל ערכים יסודיים בעבודת ה': העמקת ממד החובה והמצווה, חתירה לשלמות ולאמת, רתיעה וסלידה מן הצביעות והזיוף, השמעת קול מוסרי.
אחד ממוקדי הספר הוא המתח שמלווה כל "בעל תשובה" באשר הוא, בין הציפייה והתקווה להשתפר ולהיטיב דרך לבין המציאות האנושית, על חולשותיה וחטאיה. מסע מתמיד בין עליה בהר ה', בקדושה ובטוהרה, לבין שקיעה במצולות ונפילה לבור תחתיות.
ההכרה בהיותנו בני אנוש, בשר ודם, עשויה להיות אולי תירוץ, בוודאי לא דרך חיים. התשובה מציבה לנגד עינינו תמרור גדול של קריאה להשתדלות יומיומית, שאיפה ומאמץ תמידיים לנסות ולהיטיב דרכינו, אפילו המטרה אינה נראית בהישג יד. או בניסוחו הקלאסי של הרב ליכטנשטיין: "איננו אחראים על התפוקה. אך אנו בהחלט אחראים על התשומה".
במקום נפילה חוזרת ונשנית, לתהומות הדכדוך והייאוש, מציעה התשובה לאדם "תקווה טובה", אופק של סיכוי ושמחה. ובלבד שיהא מ"דורשיה". דורש ה', בעוז, בעומק ובעוצמה, דובר אמת בלבבו, התר, מחפש ומחזר כל העת אחר עשיית הטוב והישר בדרכו העולה בית ה'.
(כי תבוא תשפ"א)
