ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)אוזן ישראלית, ודאי יהודית, תתקשה לקלוט כיצד רופאים, ועוד בגיבוי בית משפט, יכולים להחליט לנתק פעוטה ממכשיר הנשמה ולגרום למותה, למרות התנגדותם של ההורים. זה הסיפור של התינוקת אלטע פיקסלר שמזעזע את הקהילה היהודית בבריטניה, ולא מספיק את זו בישראל. בדקנו מה מותר ומה אסור במדינת ישראל ומבחינת ההלכה – כשעומדים בפני שאלות הרות גורל שמשפיעות על אורך חייהם של היקרים לנו מכל
אחרי 8 שנות ציפייה נולדה הפעוטה אלטע להוריה אברהם וחיה פיקסלר, ישראלים חסידי בעלזא המתגוררים בלונדון. במהלך לידתה נגרם לה נזק מוחי בלתי הפיך כתוצאה ממחסור בחמצן ומאז, כשנתיים וחצי שהיא מאושפזת ומונשמת בבית החולים לילדים במנצ'סטר. לאחרונה קבעו הרופאים כי אלטע סובלת מכאב ולטובתה, יש לנתק אותה ממכשיר ההנשמה ובכך לסיים את חייה.
הוריה של הפעוטה התנגדו לכך בכאב, והרופאים העבירו את ההחלטה להכרעת בית המשפט הבריטי שפסק כי בית החולים רשאי לנתק את אלטע מהמכשירים, זאת למרות שהרופאים אמרו בדיון כי סביר שאלטע תחיה עוד מספר שנים בעזרת המכשירים. ההורים, אזרחים ישראלים, ביקשו להעביר את אלטע לישראל וכשיגיע זמנה להחזיר את נשמתה לבורא תקבר בארץ, אך בקשתם נדחתה, שכן היא נולדה באנגליה ועצם היותה אזרחית ישראלית לא מהווה הגנה מפני החוק הבריטי שמיצגיו קבעו שיש למנוע את המשך סבלה. השופט גם לא קיבל את הטענה של המשפחה שהיא משתייכת לדת היהודית האוסרת המתת חסד, בנימוק שאין להוכיח שרצונה של הפעוטה הוא להשתייך לדת הזו. השופט ציין: "אין זו טובתה להמשך הטיפול הרפואי שמחזיק אותה בחיים. אני מקבל את ההחלטה בעצב עצום".
בריאיון לN12 אמר אביה של אלטע, אברהם פיקסלר: "אני חושב שבתור אבא יש לי זכות לקחת אותה הביתה לישראל ולהשאיר אותה בחיים. אנחנו הורים ואנחנו אוהבים את הבת שלנו. ילד זה לא משהו שאנחנו בוחרים אלא מקבלים ואוהבים אותו כמו שהוא. אני חושב שישראל צריכה להרים את הקול ולהגיד 'תחזירו לנו את האזרחית שלנו'. זה פשוט גזר דין מוות. תעזרו לנו להציל את הבת שלנו".
לנתק מהמכשירים זה רצח
"מדובר פה בנושא חריג של ילדה קטנה שההורים שלה כמובן מנסים, כמו כל הורים, להציל את הילדה שלהם לפי הכרתם. לפי מיטב אמונתם והרגשתם זה ממש רצח של ביתם, והם כבולים בידיהם", מתאר הרב משה לבל, המנהל הרבני של ועידת רבני אירופה. "עד כמה שזה נשמע מוזר, החוק בבריטניה יכול להחליט שאין טעם להאריך את חיי הילדה, חרף התנגדות ההורים לכך. האתיקה הרפואית הנהוגה באנגליה קובעת שתפקיד הרופא הוא לא רק לרפא את החולה אלא גם לסיים את חייו כאשר לדעתו צריך לעשות כך. זו השקפה ליברלית מאוד שגורסת שאין חובה להאריך חיים במקרה הטוב ולפעמים הפוך, הם חושבים שיש חובה לקחת חיים. ביהדות יש קו מאוד ברור שהחיים הם ערך עליון שגובר מעל כל הערכים. זו התנגשות של שתי מערכות ערכים שונות.
"ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של הילדה הזו – אבל מערכת המשפט לא מכירה ברצונם ובאמונתם. הם שוללים את הזכות הכי טבעית של ההורים – להחליט על ילדיהם. הסיפור הזה הוא מאוד טעון רגשית, וודאי עשה טראומה בבריטניה. הרגש יותר פועל כאן, אבל אני לא מאמין שהמערכת האנגלית הקרה תתחשב ברגשות. זו מערכת שיש לה את ההשקפה שלה והם בטוחים שהם עושים את הדבר הטוב והנכון לילדה", הרב מציין.
הרב לבל מתייחס גם לפן ההלכתי: "עמדת ועידת רבני אירופה, וכך דעתם של מרבית פוסקי דורנו והרבנות הראשית לישראל היא, שחייבים לטפל בחולה בכל התרופות השגרתיות גם אם הוא מוגדר כסופני, וחלילה לקרב קיצו של חולה סופני כדי להקל על סבלו. יש אמנם מקרים קיצוניים, וכמובן שצריך לשאול שאלת רב על כל מקרה ומקרה, בהם יתירו פוסקים להימנע מטיפולים מסוימים כאשר החולה מתייסר ומוגדר כסופני, אבל לנתק בידיים ממכשיר הנשמה, גם אם לא היה צריך לכתחילה לחברו למכשיר, זה נחשב לגרם רציחה וזה כמובן אסור".
"כשההורים מחליטים שהם רוצים להמשיך להנשים את בתם, החוק במדינת ישראל וגם ההלכה יגידו שצריך להמשיך ולטפל בה – וזה קודם גם לסבל שלה וגם לסיכויי ההחלמה"
הבעיה העיקרית במקרה של אלטע היא שהיא מחוברת למכונת הנשמה. במצב כזה, על פי החוק במדינת ישראל וגם על פי הפסיקה ההלכתית – אי אפשר לנתק אותה ממכונת ההנשמה, ואכן הניתוק משול לרצח. הרב צבי ארנון, רב פוסק וראש אגף 'קדושת החיים' במכון פוע"ה התייחס למקרה:
"במקרה בבריטניה – אנחנו לא יודעים מה הילדה רוצה ולא בטוח שהיא סובלת. אם היו שואלים מראש אם להנשים את אותה תינוקת – יכול להיות, מבלי לקבוע כמובן ומבלי להכיר את הפרטים הרפואיים, שהיינו אומרים שלא להנשים. ברגע שהנשימו אותה מבחינתנו היא חיה וכמובן שאי אפשר לנתק אותה מההנשמה", אומר הרב ארנון, וממשיך: "אבל, גם במציאות שכבר מנשימים חולה יש דרכים נוספות, כשרות הלכתית, אם באמת חושבים שהוא סובל, חוץ מלנתק. במצבים מסוימים אצל אדם מונשם אפשר להוריד את אחוז החמצן, אפשר לא לחבר תרופה מסוימת מחדש, ועוד.
"במקרה הזה ההורים מביעים את הרצון שהם לא רוצים שינתקו אותה, הם רוצים שהיא תמשיך לחיות ככה. החוק במדינת ישראל אומר שבמקרה כזה ההורים קובעים, הם יודעים להביע את רצון הילדה, וכשהם רוצים להמשיך להנשים אותה, במדינת ישראל החוק וגם ההלכה יגידו שצריך להמשיך ולטפל בה – וזה קודם גם לסבל וגם לסיכויי ההחלמה".
הקהילה היהודית חסרת אונים
המקרה של אלטע מגיע לאחר שהקהילה היהודית בבריטניה חוותה הרבה קשיים מול מערכת הבריאות שם בתקופת הקורונה. הרב לבל מספר: "לקורונה היו הרבה מאוד השלכות על הקהילה היהודית בבריטניה. בישראל האתיקה הרפואית היא ברמה מאוד גבוהה ומטפלים בכל אחד במסירות רבה, כי ליהודים יש איזו שהיא תחושה שהחיים הם ערך עליון מוחלט. בבריטניה, הטיפול הרפואי מאוד ליברלי. הקהילה היהודית חוותה תקופה קשה בקורונה. הרבה משפחות מספרות שהייתה הזנחה רפואית מצד הצוות הרפואי – כמעין אידיאולוגיה שאין טעם לטפל באנשים מבוגרים או חולים מאוד, והכרעות שם אחרות מאשר בישראל בשאלות כמו עד כמה הרופא צריך להשתדל להאריך חיים של אנשים שהם ממילא חולים, מהי החובה שלו, ועוד. הטענות של משפחותיהם של מי שלא חזרו חיים מבתי החולים בבריטניה קשות מאוד כלפי המערכת הרפואית".
איך מגיבים למקרה של אלטע בקהילה היהודית בבריטניה?
"הקהילה היהודית בבריטניה עומדת חסרת אונים, נאבקת, ויש הרבה שיח בעניין, כולם פונים ומבקשים – אבל הסיכויים מאוד קלושים שבית המשפט העליון יעשה משהו בעניין".
קרו בעבר דברים דומים באירופה?
"אנחנו יודעים שאצל אנשים מבוגרים, חולים סופניים, זה קורה הרבה מאוד, בניגוד לאמונה של המשפחות היהודיות. בכלל, אירופה יותר ליברלית בכל הנושא של המתה. ההשקפה היא יותר שהזכות לחיות היא של אנשים שיחיו חיים יותר יפים וטובים", משיב הרב לבל.
"הרבה משפחות יהודיות בבריטניה מספרות שהייתה הזנחה רפואית מצד הצוות הרפואי בתקופה הקורונה – כמעין אידיאולוגיה שאין טעם לטפל באנשים מבוגרים או חולים מאוד"
למות כדת משה וישראל
באגף 'קדושת החיים' של מכון פוע"ה מופעל במשך 24 שעות ביממה מוקד טלפוני, אותו מאיישים עשרה רבנים שמשיבים לשאלות הרות גורל, בעניינים של חיים ומוות. מדובר במיזם המציע מענה למשפחות הנדרשות להכריע בשאלות הלכתיות מורכבות ודחופות בנוגע לבן משפחה הנתון בסכנת חיים או במצבי חולי מורכבים.
"מאות אנשים פונים אלינו יום יום, בצומת קבלת ההחלטות בדבר יקיריהם שנמצאים במצבים רפואיים מורכבים בשאלות שקשורות להלכה, לאתיקה, למוסר ולרפואה, כשבגלל חוק זכויות החולה הרופאים מחויבים לבקש מהמשפחה להכריע על אופן הטיפול, אך בני המשפחה לא מבינים את המשמעויות עד הסוף, ואנשים רוצים לשמוע את עמדת התורה על המצבים שהם נמצאים בהם", מסביר הרב צבי ארנון, רב פוסק וראש אגף 'קדושת החיים' במכון פוע"ה. "זה יכול להיות חולה סרטן שצריך לקבל טיפול רפואי ומתלבט אם לקבל אותו או לא, זה יכול להיות אדם מונשם שהמשפחה שלו מתלבטת לגבי צורת הנשמה אחרת, זה יכול להיות בנושא של האם לתת בכלל חמצן לחולה, לעשות הנשמה או החייאה, לבחון האם חייבים לתת הזנה – כמה ואיך, ועוד".
פעמים רבות מדובר, מן הסתם, בחולים מבוגרים, אבל לא רק. ישנם גם חולים צעירים וגם יילודים – כגון תינוקות שנולדים עם מחלות גנטיות שלפעמים מנשימים אותם ויש התלבטות האם להמשיך להנשים אותם או לא, כמו במקרה של אלטע שבבריטניה. וכל מקרה הוא לחלוטין לגופו.
"אנחנו משתדלים להיות מאוד מקצועיים, כי אמנם אני רב של יישוב כבר 30 שנה אבל עדיין – אני לא רופא", אומר הרב ארנון. "בכדי לתת תשובה הלכתית – בכל תחום, החלק החשוב ביותר בתפקידו שלרב זה להבין את המציאות עליה אני נשאל".
"יש צמתים בחיים שרוצים לדעת מה התורה אומרת. רוב האנשים מתחתנים כדת משה וישראל, וגם אנשים חילונים רבים רוצים למות כדת משה וישראל"
וזה הולך כך: הרבנים במוקד שומעים את פרטי המקרה מהמשפחות, מקבלים את המסמכים הרפואיים של החולה ומבקשים לשוחח עם הרופא שלו כדי לקבל ממנו את התמונה המדויקת. בשלב זה, בכל שעה ביממה, הרבנים פונים לגורם המתאים מתוך 40 רופאים שהתנדבו לסייע בפרויקט של אגף 'קדושת החיים', ביניהם פרופסורים, מנהלי מחלקות ורופאים בכירים מכל סוגי המחלקות. אלו מעיינים במסמכים, לומדים את המקרה ואפשר לומר שהם מתרגמים אותו לפרטי פרטים, כך שניתן יהיה לקבל החלטה מושכלת ומקצועית ולפסוק את הפסיקה ההלכתית המתאימה.
מי שמתקשר הם בעיקר אנשים מאמינים?
"לאו דווקא", משיב הרב ארנון. "יש צמתים בחיים שרוצים לדעת מה התורה אומרת – כמו ברית מילה, חתונה, לוויה, ועוד. רוב האנשים מתחתנים כדת משה וישראל, וגם אנשים חילונים רבים רוצים למות כדת משה וישראל, ואז גם הם שואלים אותנו על דעת ההלכה במקרה הרפואי שלהם. אני מצידי נותן תשובה ולא עוקב לראות מה הם החליטו".
בין סבל לרצון
המשמעות של הפסיקה ההלכתית שניתנת על ידי הרבנים במוקד 'קדושת החיים' של פוע"ה היא פעמים רבות הארכת חיי החולה, לעתים תוך סבלו, או, קיצורם. הרב ארנון מביא מספר מקרים:
"השבוע התקשרו אלינו ילדים שאביהם חולה, מורדם ומונשם והצוות הרפואי רצה להעביר אותו להנשמה מהגרון. המשפחה, אנשים דתיים, חשבו שאולי מוטב להניח לו ולחסוך ממנו שוב התערבות רפואית לא נעימה. הם סיפרו שאביהם ניהל את חייו לפי התורה וכך הוא ירצה לסיים את חייו, ולכן התקשרו. עשיתי את הבירורים הרפואיים, ודיברתי עם ראש מחלקת טיפול נמרץ, שאמר שהחולה הזה הוא חולה קשה אבל הוא לא נוטה למות. אם הוא לא נוטה למות – למה לא לטפל בו? היה דיון ארוך בין הילדים, שוחחתי איתם ארוכות והסברתי להם את התשובה שלנו, והם בסוף קיבלו את ההחלטה בעצמם.
"השבוע גם הייתה לי שיחה עם רופאה שהייתה אפוטרופוסית של בת דודה שלה. היא התקשרה אליה מטיפול נמרץ כדי להתייעץ איתה. היא עצמה רופאה, היא יודעת מה הרופא רוצה, היא יודעת מה החולה רוצה, היא יודעת מה צפוי – אבל היא לא יודעת מה התורה אומרת. השאלה הייתה מאוד קשה – האם להמשיך לטפל בחולה הזו או להניח לה? להניח לה זה אומר שבאירוע הבא לא מטפלים בה. זו שאלה של חיים ומוות. דיברנו עם מנהל מחלקת טיפול נמרץ באותו בית חולים ועם פרופסורים ופוסקים גדולים שמתמחים בסוגיות הללו. ובסוף התשובה הייתה מאוד קשה – להניח לה ולא להמשיך את כל הסבל הנוראי הזה שהיא הייתה בו".
עד כמה הסבל של האדם הוא מרכיב מרכזי בהחלטה?
"סבל הוא מרכיב מאוד מרכזי. אם לא היה הנושא של סבל היינו אומרים תמיד להאריך את חיי האדם עוד ועוד. אם אתה יכול – תמשיך הלאה, למה לא? גם בחוק החולה הנוטה למות, וגם על פי התורה – ברגע שאדם סובל – אם הוא מביע את דעתו יותר קל לנו לפסוק שהוא לא רוצה בהארכת החיים כי זה כרוך בסבל. אבל גם אם הוא לא הביע את דעתו פעמים רבות התשובה היא לא להנשים ולא לעשות החייאה בגלל הנושא של הסבל. כמובן יש סבל גופני, יש סבל נפשי, כל אחד סובל בדרך אחרת וברמות שונות וכל מקרה לגופו", הרב ארנון משיב.
גם אם יש את רצון החולה שרוצה למות – איך זה מסתדר עם זה שאסור להתאבד?
"אם אדם לא חולה נוטה למות התשובה תהיה לרוב שעליו לקבל את הטיפול, גם אם זה כואב לפעמים. הייתי אצל חולה סרטן שהיה צריך לעבור עוד סדרה של טיפולים אונקולוגיים ואמרתי למשפחה שהוא לא יכול שלא לקבל אותם, אסור להתאבד. הרפואה לא כופה שום דבר אבל אם אתה שואל את ההלכה – מבחינת ההלכה אתה חייב לקבל את הטיפול. אני כמובן לא כופה אותו בידיי".
עד כמה רצון החולה משפיע מבחינה הלכתית?
"יש פסקים של גדולי הפוסקים מהדור הקודם שכותבים במפורש שיש משקל גדול לרצון החולה. זה מאוד רלוונטי מה החולה רוצה, וכשהחולה לא אמר לנו ולא דיבר אנחנו מנסים להבין מהמשפחה מה הוא היה רוצה, דרך אמירות כמו 'כשאמא שלנו הייתה חולה הוא אמר לנו שהוא לא רוצה להגיע למצב הזה בעצמו'.
"מעבר לחוק, ביהדות יש משקל גדול לרצון החולה. זה לא המרכיב הקובע אבל יש לו משקל גדול במשוואה. ככל שהוא מתקרב יותר לסוף החיים משקל הרצון שלו יותר גדול. גם אם אדם בריא לא ירצה לקבל טיפול – הוא חייב, אין משקל לרצון שלו. לאדם חולה מאוד – יש משקל יותר גדול. והמשקל גדל אצל חולה נוטה למות ואצל חולה סופני – עוד יותר", הרב ארנון מסביר.
ברצותנו מרחיב וברצותנו מקצר
ויכול להיות שמעבר לפן ההלכתי, כולנו נורא מפחדים לקחת אחריות כזאת גדולה על חיי האנשים שהכי קרובים אלינו, להחליט עבורם כאילו היינו אלוקים. הרב ארנון מספר שאנשים לעתים מתייסרים אם הם נהגו נכון, ומלבד התרומה המקצועית וההלכתית שמעניקים במוקד 'קדושת החיים', הם גם מורידים את נטל ההחלטה ורגשות האדם מכתפיי המשפחה.
הרב ארנון: "מבחינתנו אנחנו צריכים לעשות את העבודה הכי מקצועית שיש כדי שניתן את התשובות הנכונות, כי באמת המשפחה לא יכולה לעשות את זה בעצמה. פעם התקשרתי לאדם ואמרתי לו – 'אני לא איש בשורות. אין מה לעשות, אי אפשר לעשות הנשמה והחייאה על אבא שלך', והוא ענה לי – 'הרב, כשאני מתייסר פה עם האחים שלי מה לעשות ואני יודע שאתה לוקח את הנושא ובודק אותו בצורה מקצועית, מתייעץ עם רופאים, בודק הלכתית ומסיר ממני את האחריות – גם אם התשובה שלך היא תשובה קשה, אין לך מושג כמה אתה איש בשורה'.
"חשוב שאנשים שעומדים בצומת הדרכים הזאת יפנו לרבנים שמתמחים בסוגיות הללו ובתחום הזה, לא כל רב מתמחה בזה. אנחנו עומדים בקשר עם גדולי ישראל, רבנים שמתמחים בנושאים האלה, נמצאים בקשר עם רופאים רבים, ושמחים לעזור ללא תשלום כדי להכריע בסוגיות הרגישות והחשובות הללו".
"החלטנו שלא לעשות החייאה"
במשך כשנתיים אביו של יהושוע שטרית היה סיעודי. בחודשים האחרונים לחייו הוא טולטל מבית החולים לבית האבות הלוך ושוב הרבה מאוד פעמים עד שגילו שיש לו זיהום חמור בדם, עליו הרופאים לא הצליחו להשתלט, ומצבו הלך והדרדר. "היה ברור שהמצב בלתי הפיך וזה הולך לקראת פטירה. היינו מסביבו כל הזמן והיינו מאוד נבוכים – לא ידענו מה מותר ומה אסור מבחינה הלכתית – מה צריך לעשות, מה לא כדאי לעשות. הרופאים אומרים לפעמים דברים שהם לא תמיד על פי ההלכה, ואנחנו רצינו להאריך את חייו, אבל גם לא רצינו לגרום לו סבל מיותר – שאז אנחנו מועלים בתפקידנו", משתף יהושוע.
ליהושוע ואחיו היה חשוב להבין מהי עמדת ההלכה בכל נבכי הטיפול באביהם, ופנו לרב אריאל וידר מאגף 'קדושת החיים' במכון פוע"ה. "התייעצנו המון לגבי איזה תרופות לתת לאבא, איזה טיפולים לעשות לו ואיזה לא, וזה מאוד עזר לנו לגשר על הפערים בין מה שהרופאים אומרים ובין מה שבאמת כדאי לעשות בהתאמה עם ההלכה", מספר יהושוע ומפרט: "כשגילו שיש לאבא זיהום הוא נשאר בבית חולים והיו לו פצעי לחץ ונמק והייתה מחשבה אולי לקטוע לו חלק מהרגל כדי לקטוע את הזיהום ובכך להאריך את חייו, אבל מצד שני- עצם הניתוח של הקטיעה עלול להרוג אותו. זו הייתה הכרעה מאוד לא פשוטה. לבסוף הוחלט שלא לקטוע את הרגל כדי שלא יכאב לו, ואז עלתה שאלה האם לתת מורפיום וכמה לתת, כיוון שמורפיום יכול גם לדכא נשימה ולהרוג את הבן אדם. ערכנו בדיקות עם רופא שאנחנו מכירים וגם עם מכון פועה ואמרו לנו איזה מינון כן אפשר לתת כך שמצד אחד לא ייגרם לו סבל ומצד שני לא נסכן את חייו".
דילמות נוספות שהיה על יהושוע ואחיו להכריע בהן היו האם במקרה הצורך הרופאים ינשימו את אביהם וכיצד, האם יעשו לו עיסויים וכו', וכן מאיזה פעולות פשוטות וטיפוליות צריך להימנע, כיוון שאביהם היה קרוב מאוד לקריסה וכל פעולה יכלה לגרום לו לנפוח את נשמתו. לאחר התייעצות עם הרב וידר, שערך את הבדיקות המתאימות והדריך את המשפחה, האחים החליטו והדברים נכתבו בתיק הרפואי.
יהושוע: "בשלב מסוים החלטנו על סמך העצה של מכון פוע"ה שלא לעשות החייאה. היה מאוד קשה לקבל החלטה כזאת. אבל האחים שלי ואני היינו הרבה יותר רגועים שאנחנו עושים את הדבר הנכון ביותר". כמה שבועות לאחר מכן האב נפטר בבית החולים.
"הרופאים אומרים לפעמים דברים שהם לא תמיד על פי ההלכה. רצינו להאריך את חייו של אבא, אבל גם לא רצינו לגרום לו סבל מיותר"
הזמן לגוועלד
במקרה של משפחת פיקסלר – לא רצון המשפחה ואמונתם הדתית ולא עמדת ההלכה נלקחים בחשבון. אף על פי שמדינת ישראל הצהירה שהיא מוכנה לטפל באלטע, ולמרות פניות שונות מגורמים דוגמת הנשיא העוזב ראובן רובי ריבלין, שר הבריאות לשעבר יולי אדלשטיין, הראשון לציון הרב יצחק יוסף, הרב הראשי לבריטניה ונשיא עמית של ועידת רבני אירופה הרב אפרים מרויס ועוד, לרשויות השונות בבריטניה, כולל לממלכה ולארכיבישוף מקנטרברי – אין שינוי בקו המנחה את קביעת בית המשפט.
"הילדה היא אזרחית ישראלית וממשלת ישראל אכן פנתה אל הגורמים הרשמיים באנגליה, אך לדעתנו לא נעשה די בנושא", קובע הרב לבל. "זו בכל זאת המדינה של כל היהודים, ומדינת ישראל מוכנה לקבל את הילדה, כי לפי כללי האתיקה של המערכות בארץ ילדה כזו בהחלט זכאית לטיפול. בארץ יש הרבה חולים סופניים וכמובן שלא מנתקים אותם ממכונת ההנשמה.
"כל העולם היהודי מכל החוגים התאחדו במאבק הזה. כולנו פועלים לעורר את דעת הקהל כדי להעיר את מי שניתן – את הממשלה ואת שריה. אני עובד במוסקבה וזוכר את הפרשה של נעמה יששכר. כולנו בעד פדיון שבויים כמובן, אבל אז הייתה התגייסות של דעת הקהל וכשהמדינה רצתה בכל מאודה – היא הצליחה במשימה. במקרה של אלטע אם מדינת ישראל הייתה אומרת אמירה חזקה שאנחנו מדינת היהודים ויש לנו כללי אתיקה משלנו ואנחנו דורשים ומבקשים להעביר לנו את הילדה – אמירה כזו בוודאי הייתה יכולה לעזור למאבק הזה. יש פעילות גדולה ופעילות של משפטנים שהתנדבו לדבר, אבל הסיכויים קלושים. צריך להביא את הילדה לישראל. עם ישראל יקבל אותה באהבה. הצעקה הגדולה צריכה להיות היום. גוועלד – פה זה המקום… עכשיו צריך להקים קול זעקה", הוא מבקש.
"זו ילדה קטנה שההורים שלה כמובן מנסים, כמו כל הורים, להציל את הילדה שלהם לפי הכרתם. לפי מיטב אמונתם והרגשתם זה ממש רצח של ביתם, והם כבולים בידיהם"
ב-23 לחודש יוני, לאחר רדת הגיליון לדפוס, התרחש שימוע בו הוחלט האם המשפחה יכולה להגיש ערעור – או שחלילה אין טעם. נאחל להוריה של אלטע הצלחה במאבקם.
