פרקי אבות

מוכרים הם ספרי 'עשה זאת בעצמך': מקצתם מבקש לשפר את חיינו, להדריכנו כיצד לנצל טוב יותר את כישורינו, לתכנן את עתידנו. אנו רוצים לדעת כיצד להוריד משקל, לשפר את הזיכרון או כיצד לרכוש ידידים והשפעה בחברה. ויותר מכל: איך להיות מאושרים יותר, שמחים יותר. המכנה המשותף: אנו מתקשים לצטט מהם שורה ראויה לציון. יש מעט מאד, אם בכלל, יוצאים מן הכלל.

פרקי אבות הוא אחד מהם. יהודים בכל העולם יודעים לצטט חלקים ניכרים ממנו על פה. מכיוון שמדובר בחיבור עתיק יומין, אין בו עיסוק בשאלות של גלובאליזציה, כלכלה עולמית או חידושי טכנולוגיה. אך הוא דן בשאלות הבסיסיות ביותר: כיצד להיות אנשים טובים יותר. מוסריים יותר. איכותיים יותר. יהודים מכל העדות, מכל הזרמים והמגזרים, יודעים לצטט על פה משניות שלמות בלי שידעו אפילו שזוהי משנה. "אמור מעט – ועשה הרבה". "היום קצר – והמלאכה מרובה". "אם אין אני לי – מי לי?". ולא לחינם היו פרקי אבות לחיבור הנדפס ביותר מספרי חז"ל, שהרי הם מודפסים כמעט בכל סידור תפילה!
המסכת נכנסה בתחילה לסדר רב עמרם גאון, לקראת סוף המאה התשיעית, ומשם ואילך לשאר הסידורים. גם המנהג לאומרה בשבת אחר הצהרים מקורו בתקופת הגאונים, ויש בו מסר גדול לתורת החינוך בכלל. לשונה הבהירה של המסכת, קיצורן של המשניות, ועם זאת המסרים העמוקים שחבויים בכל אחת מהן, מלמדים שניתן להעביר מסרים חשובים גם בקצירת האומר, ולאפשר לכל אדם ללמוד תורה. קריאה בת ימינו של המסכת מלמדת שמסריה יפים לא רק לשעה אלא לדורות. וכל דור ודור (כפי שעשו מאות פרשניה מזה דורות רבים) צריך ללמוד אותה על רקע זמנו ומקומו-שלו, ולהפיק ממנה לקחי מוסר והנהגות חיים.
הרבה טעמים ניתנו לכינויה של מסכת זו, "אבות", וביניהם שראויה היא להיות "אב" וראש לכל התורה כולה. צא ולמד: כאשר ביקש הלל הזקן ללמד גר שבא לפניו את "כל התורה על רגל אחת", לא בחר בדיני כשרות או שבת, אלא בחובה ששייכת למסכת אבות, מצוות האדם והלב, מצוות "לעולם יהא אדם", החובה לנהוג כבן אנוש: "מה ששנוא עליך – אל תעשה לחברך". ולפיכך גם חלק ממשניות המסכת מתייחסות ל"בריות" בכללן והמסר שלהן הוא אוניברסלי ביסודו.
מנהג קדום הוא, שאמירת כל פרק נפתחת דווקא במשנת מסכת סנהדרין, שעניינה בהלכות מלוכה ושיפוט, "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". ויש כאן יותר מרמז – שבא לביטוי ברבות מהמשניות שבמסכת – לזיקה האמיצה שבין מסריה של מסכת אבות והרשות, הן השופטת הן המבצעת. וכבר כתב הרמב"ם, בהקדמתו למסכת (שבפירושה הרחיב מעבר למקובל בפירוש מסכתות המשנה האחרות שלו) שמסכת זו מיועדת לדיינים שזקוקים להשראה מוסרית קודם שישבו בדין. תפישה זו מניחה שמלאכת השיפוט אינה רק עניין "טכנוקרטי", של הכרעת דין, אלא חייבת להיות מלווה בשיפוט ערכי, שערכים ומוסר משמשים בהם מרכיב מרכזי.
לגופם של דברים, מעורר משפט פתיחה זה שאלה רבתי: האמנם כל אחד מישראל יש לו חלק בעולם הבא? ואם כך, למה להתאמץ?
אכן, דומה שמשפט פתיחה זה קובע את הטון שעושה את המוסיקה גם בהמשך המסכת. היהדות יוצאת מנקודת מוצא חיובית: אף פעם לא מאוחר מדי. "כל אחד יכול". האופטימיות מאפיינת את היהדות: יש לך כבר "חלק", רכשת מניות בעולם הבא. אולי לא מניות בכורה. אבל מניות. לא בזכותך, בזכות אבותיך ואבות אבותיך. מניות של כבוד האדם וחירותו, מניות של צדק ושלום, ודין ואמת, יושר ורחמים. עליך לשמור עליהן שערכן לא ירד.
ואפשר שהדגיש התנא "כל ישראל", ולא סתם "ישראל", ללמדנו שרק כאשר אדם מכיר לא רק בגדלותו שלו, אלא גם בערכו של חברו, על אף שונותו, רק כאשר מודה הוא של"כל ישראל" יש חלק בעולם הבא, לא רק לאנשי שלומו, ראוי הוא לדרוש במעשה אבות.
(קדושים תשס"ה)