להיות עניו זה לא דבר פשוט. התנ"ך, חז"ל וכל חכמי המוסר משבחים עד מאד מידה זו, אולם כבר במשנה נאמר "משמת רבי בטלה ענווה"; ומסופר שהבעל שם טוב אמר לתלמידיו לפני מותו, שמי שיאמר להם שיש עצה נגד הגאווה – הרי הוא טועה, משום שאין עצה נגדה אלא תפילה. הגאווה האנושית גדולה עד מאד, ואין זה פשוט להיפטר ממנה ולסגל ענווה אמיתית.
ואם בדורות הקודמים כך, בדורנו על אחת כמה וכמה. הכוחות הרבים והידע העצום שהעניקה לנו הטכנולוגיה ממלאים את לב האדם בתחושה של "כוחי ועוצם ידי", של כל-יכול וכל-יודע. אם בעבר הביאו איתני הטבע את האדם לידי ענווה בכך שגרמו לו לחוש חסר אונים מולם, הרי שהיום ההרגשה היא שניתן למצוא פתרון לכל דבר. יתרה מזאת, התרבות העכשווית משננת לנו כל הזמן עד כמה כל אחד הוא מיוחד, עד כמה "מגיע לנו" ו"זכותנו", ואיך לכל אחד יש את "האמת שלו" ו"הדעה שלו". אף אחד היום הוא לא אדם פשוט, המסתכל בהכנעה לעבר העשירים, השרים ומהלכים; אפילו מוכר פלאפל הוא "מלך הפלאפל", והאדם מהרחוב מרגיש שהוא שווה לא פחות מראש הממשלה.
יש גם יתרונות למצב הקיים, אבל מה שברור זה שהוא לא מחזק את מידת הענווה. קשה מאד להיות עניו עם כל כך הרבה כוח והעצמה עצמית. אז מה עושים? אין לי עצות בנושא, בוודאי שלא אחרי דברי חז"ל והבעל שם טוב. ולמרות זאת, אנו יכולים לפחות להזכיר לעצמנו את חשיבותה של הענווה, ולהשתדל להיות קצת יותר ענווים. לא ענווים במובן של רפיסות, הססנות וספקנות, כפי שדורשים מאיתנו אנשים בעלי דעות נחרצות משלהם – אלא במובן של הכרה בכך שלמרות הכל, אנחנו עדיין יצורים קטנים, חלשים ומעוטי הבנה. כל ידיעותינו והישגינו הם כאין וכאפס מול האמת הגדולה, ואת מעט הכוחות שיש לנו קיבלנו מאת ה', לא מידינו. אנחנו לא יודעים הרבה ולא מבינים כמעט כלום, שקועים ביצרים ובמידות רעות, ואין לנו במה להתגאות. בוודאי שכאשר אנחנו משווים את עצמנו לאלוקים, הרי אנו רואים את עצמנו פחותים מנמלים.
אם נזכיר לעצמנו כל הזמן להיות ענווים יותר, אולי לבסוף נצליח בכך.
(אחרי-קדושים תשפ"א)