הצרעת – צובעת הצבועים

הצרעת – צובעת הצבועים /
איתן פינקלשטיין, רבבה

על עשרה דברים נגעים באים: … על עבודה זרה – מישראל שהעידו עדות שקר בהקב"ה ואמרו לעגל: "אלא אלֹהיך ישראל" (שמות ל"ד, ב)… ועל גילוי עריות – מבנות ציון שנאמר: "יען כי גבהו בנות ציון [ותלכנה נטויות גרון ומשֹקרות עינים]" (ישעיה ג', טז)… ועל שפיכות דמים – מיואב… ועל חִלול ה' – מגיחזי… ועל ברכת ה' – מגָלְיָת… ועל גוזל את הרבים – משֶבנא שהיה נהנה מן ההקדשות… ועל הגוזל את שאינו שלו – מעֻזיהו… ועל גסות הרוח – דכתיב [על עֻזיהו] "וכחזקתו גבה לִבו עד להשחית" (דה"ב כ"ו, כא), ועל לשון הרע – ממרים… ועל עין הרע – שנאמר "ובא אשר לו הבית" (ויקרא י"ד, לה) – מי שיִחֵד ביתו לו ואינו רוצה להנות לאחרים.
(ויקרא רבה י"ז, ג)

בניגוד לגישה הרווחת הרואה בצרעת עונש על חטא לשון הרע בלבד, דרשתנו רואה בחטא זה רק אחד ממגוון חטאים שונים היכולים להביא על האדם את נגע הצרעת. עיון מקיף במקרא, כפי שעורכת גם דרשתנו, יעלה כי רק המקרה של מרים עוסק מפורשות בחטא לשון הרע, בעוד שבשאר המקרים מדובר בחטאים שונים ומגוונים. עיון מקיף שכזה, מעצים את השאלה מהו המכנה המשותף המאפיין את כל המקרים בהם אוזכרה הצרעת, שכן ברור כי לא כל אדם ננגע באופן מיידי באם הוא חוטא בכל אחד מעשרת החטאים המנויים בדרשה.
דרשתנו לומדת את עשרת החטאים עליהם בא הנגע, מארבעה סיפורים מקראיים בהם מוזכר נגע הצרעת במפורש (מרים, יואב, גיחזי, ועֻזיהו – שממנו נלמדו שני חטאים), ומארבע סיפורים מקראיים בהם מצאו חז"ל רמז (שאותו לא ציטטנו מפאת קוצר היריעה), אותו ניתן לדרוש כראיה לכך שהדמויות המוזכרות בו נענשו בצרעת (חטא העגל, גָלְיָת, שבנא ובנות ציון).
החטא העשירי, חטא רעות העין, אינו נלמד מסיפור מקראי מסוים, אלא נדרש מתוך פסוקי תורת צרעת הבית עצמם, כשהוא מפותח בהרחבה בדרשה הסמוכה עד לכדי סיפור מלא: "הא כיצד? אדם אומר לחברו: 'השאילִני קב חִטים' – ואמר לו: 'אין לי', 'קב שעורים' – 'אין לי', 'קב תמרים' – 'אין לי'. אשה אומרת לחברתה: 'השאילִני נפה' – היא אומרת: 'אין לי', 'השאילִני כברה' – ואומרת 'אין לי'. מה הקב"ה עושה? מגרה נגעים בתוך ביתו, ומתוך שהוא מוציא את כליו הבריות רואות ואומרות: 'לא היה אומר אין לי כלום? ראו כמה חִטים יש כאן! כמה שעורים! כמה תמרים יש כאן!' " (ויקרא רבה י"ז, ב).
נראה כי דווקא בסיפור זה בו חז"ל לא היו כפופים לסיפור מקראי מסוים, הם יכלו להביע את השקפתם לגבי מהותה של הצרעת בצורה מיטבית. עיון בסיפור החז"לי מעלה כי הסיפור אינו מתאר רק את רעות וצרות עינם של בעלי הבית, אלא גם מדגיש את צביעותם הצדקנית, כשהם יוצרים אשליה אצל המשאילים כאילו הם נדיבים המעוניינים מאוד לעזור, אלא שכרגע אין בידם את שביקשו המשאילים. אשליה זו מודגשת על ידי הבקשות החוזרות והנשנות של המשאילים, שאינם מבחינים כי לפניהם בעלי בית צרי עין שכלל אינם מעוניינים להשאילם, ועל כן הם משנים את מושא בקשתם שוב ושוב, ללא הועיל. מטרתה של הצרעת, לפיכך, היא חשיפת צביעותם על ידי צביעת ביתם בנגע, צביעה החושפת את תכונתם הפנימית השלילית לעיני כל.
אם נתבונן בשאר הסיפורים המקראיים המנויים בדרשה, נמצא כי חשיפת צביעות שכזו, היא היא המאפיין המהווה את המכנה המשותף של כולם. גיחזי הציג עצמו כשליחו של אלישע איש האלוקים בעוד שהוא פעל מחמדנות אישית בלבד – וצביעתו בצרעת נועדה להראות לכל את צביעותו הפנימית. יואב הציג עצמו כמי שרצח את אבנר על מנת להגן על מלכות דוד (שמ"ב ג', כה), בעוד שהמקרא מעיד עליו שעשה זאת מסיבותיו הפרטיות – "על אשר המית את עשהאל" (שם, ל), ועל כן דוד מקללו כי תחשף צביעותו – "אל יכרת מבית יואב זב ומצורע" (שם, כט).
עֻזיהו שרצה להקטיר קטורת ובכך לנכס לעצמו גם את תפקידי הכהן הגדול, וודאי הציג זאת כאידיאל רוחני עליון, ההופך את ישראל ל"ממלכת כהנים" כפשוטו, אך הצרעת שפשטה על מצחו הראתה לכל כי רוממות אל בגרונו, אך גזל תפקיד שאינו שלו וגסות רוח הוא חטאו. מרים וודאי ראתה במעשיה דאגה כנה לציפורה אשת משה, אך הצרעת שפשטה בה גילתה כי חטאה בלשון הרע, וכי עליה לבדוק היטב האם לא חטאה בגאווה בכך שחשבה כי היא מצויה באותה הדרגה הרוחנית שבה שרוי משה.
כך גם ניתן להבין כיצד בחרו חז"ל את הסיפורים בהם דרשו את הופעתה של הצרעת: שבנא המציג עצמו כאדם העוסק בצרכי ציבור, בעצם מהנה עצמו בקודשיהם של ישראל – עד שמופיעה הצרעת על מצחו וחושפת לעיני כל את שחיתותו הנסתרת. גָלְיָת מציג עצמו כמי שבא למנוע שפיכות דמים כללית ומציע להסתפק במלחמה ייצוגית – אך במותו לא נכנעים הפלשתים ומשעבדים עצמם לישראל, אלא משיבים במלחמה שערה. בנות ציון מוצגות מפורשות כ"משֹקרות עינים", ורק הצרעת שהכתה על קודקודן הראתה לכל כי עיכוסיהן ודרכי הילוכן היוו הזמנה מרומזת לגילוי עריות. הבעייתיות אותה מדגישה הדרשה בחטא העגל אינה עצם העבודה הזרה, אלא עדות השקר בקב"ה, כשהציגו את עבודת הגילולים שלהם כמיצגת את אל מוציאם ממצרים. הצרעת שהכתה בהם, לפי המדרש, נועדה אם כן לגלות לכל כי לא עובדי אלוקים הם, אלא צבועים הצובעים את גילוליהם באיצטלה אלוקית.
עוד יש לציין, כי על פי עקרון זה ניתן גם להסביר את שאר המקרים המקראיים שבהם מוזכרים נגעי הצרעת: פרעה הכועס על אברם בצדקנות צבועה "מה זאת עשית לי? למה לא הגדת לי כי אשתך היא?!" (בראשית י"ב, יח) ננגע בנגעים גדולים, המוכיחים כי צבוע הוא ואם אברם היה מגלה זאת – היה מומת, ואשתו היתה נלקחת ממנו. נעמן התנהג כ"איש גדול לפני אדוניו ונשוא פנים" (מל"ב ה', א) על אף שה' הוא שנתן בו תשועה לארם (שם), ועל כן צרעתו פסקה רק לאחר שהכיר בכך שהכוח לה' לבדו, וביטל בליבו את כוחם המדומה של "אמנה ופרפר נהרות דמשק" השוצפים.
ולסיום נעיר כי גם מהפטרתנו המציגה את ארבעת המצורעים, בלי לפרט את חטאם הקדום, מודגשת צביעותם של הצבועים בצרעת: בעוד ארבעת המצורעים נהנים להציג עצמם כמי שדואגים לכלל, ולא מחכים עד הבוקר אלא הולכים ישירות אל המלך לבשר בשורתם בכדי שחלילה לא ימצאהם עוון (מל"ב ז', ט), הפסוק לפני כן דואג לתאר את פועלם באופן החושף את צביעותם: "ויאכלו וישתו וישאו משם משם כסף וזהב ובגדים וילכו ויטמינו," (שם, ח) ואם בכל זאת לא די, ממשיך הפסוק בתיאורו – "וישֻבו ויבֹאו אל אהל אחר וישאו משם וילכו ויטמנו" (שם)…

תשס"ו