מהם מעשי הגויים שנאסרו עלינו?

כמבוא לפרשת העריות המובאת בפרשת אחרי מות מובאת פרשיה קצרה המכילה התייחסות מקדימה לפרשת העריות:

"כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו. ואת משפטי תעשו ואת חוקותי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלקיכם. ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'".

הפסוקים הללו משתמעים בפשטות כמסגרת לפרשת העריות, שהרי המצריים שמהם התנתקנו לא מכבר, ועמי כנען אותם עם ישראל עומד לפגוש בכניסה לארץ, ידועים בפריצות מרובה ולעומתו עם ישראל מצטיין בשמירה על התא המשפחתי ואמון על הטהרה ועל הצניעות. אולם, הקריאה ההלכתית בפרשיה זו הובילה לניסוח של מצוות נוספות ונפרדות של איסור הליכה בחוקות הגויים. והאיסור של "כמעשה ארץ מצרים לא תעשו". מה מהותו של איסור זה ומה תוכנו? בזה עוסק הספרא לפרשתנו:

"'או כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען לא תעשו',

יכול לא יבנו בניינות ולא יטעו נטיעות כמותם?

תלמוד לומר 'ובחקותיהם לא תלכו'

לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבות אבותיהם" (ספרא אחרי מות, פר' ח)

המדרש בספרא פותח בשאלה המתבקשת, מהם מעשי הגויים שנאסרו עלינו? לכאורה, אם כל מה שהגויים עושים יהיה מנוע מאיתנו, הרי שלא נוכל אפילו לבנות בתים ולטעת כרמים. כל פעולה באנאלית וחסרת משמעות שנועדה למימוש הצרכים האנושיים החיוניים, גם ליהודים באשר הם בני אדם, תיאסר מפני שגויים נצרכים לה אף הם? הם אוכלים לחם, על כן לא נאכל לחם? אם נאמר כן, הרי שלא נותיר אפשרויות מחיה בסיסיות ליהודים. שאלת המדרש היא שאלה רטורית, בבחינת 'הרמה להנחתה', התשובה השלילית מתבקשת.

המדרש כמענה לשאלה זו מצמצם את היריעה וקובע: "לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבות אבותיהם". הלימוד של הספרא נובע מן הכפילות של תיאור האיסור: מצד אחד, "מעשה" מצד שני, "חוקות". מעשה הוא מינוח המתייחס לפעולות טריוויאליות וחסרות מטען ערכי ותרבותי ואילו חוק מייצג זיהוי של פעולות שהן חלק מן האתוס והתרבות הנאכפת. ואכן, בצד ההרחבה העקרונית של האיסור הספרא מדייק ומדגיש מספר פרמטרים להבחנה בין האסור והמותר. מדובר בחוק ולא במעשה תמים, מדובר במסורת מחייבת המשמעות היא גם שמדובר בהנהגה בעלת ערך ומשמעות מעבר לחובת הציות לה, ומדובר, אם כן, בהנהגה שהיא חלק מן האתוס הפנימי שלהם כעם וכתרבות עצמאית בעלת צביון ייחודי. הקשר בין חוק ותרבות מתואר פה כקשר הדוק, בהתאם לתפיסה הרווחת היום שמניחה שהתרבות היא רכיב מרכזי בדרך לקניית הנחות יסוד הכרחיות שהן ערש המשפט, וכי המשפט נובע מתוך התרבות שבתוכה הוא צומח. כך למשל, חוקי זכויות אדם נובעים מן התרבות והתודעה שתופסות את בני האדם כשווים, וכמי שנבראו בצלם אלוקים. בה במידה חוקי גרמניה הנאצית שיקפו את התודעה והתפיסות התרבותיות של עליונות הגזע ושל אי שיוויון בין בני אדם (ראו מ' מאוטנר, משפט ותרבות, עמ' 41-82).

כידוע לנו מפולמוס הצפירה ביום הזכרון, שהדיון בשאלה מה נגזר מן האתוס הגויי ומהו מעשה אנושי, תגובה טבעית, מענה לצורך רגשי או פיזי, הוא פתח לדיון שיש בו מנעד מגוון של תגובות, כך שדברי הספרא אמנם מצמצמים את השאלה אך לא בצורה פסקנית ונחרצת. הדיון הזה נותר במידה רבה פתוח עד ימינו אנו.

(אחרי-קדושים תשפ"א)