"וְכָשְׁל֧וּ אִישׁ־בְּאָחִ֛יו"

אסון מירון, שדבריי נכתבים תחת צלו הכבד, עורר בי אסוציאציות מיידיות לפסוק שבפרשתנו: "וְכָשְׁל֧וּ אִישׁ־בְּאָחִ֛יו" (ויקרא כו, לז), המתאר מצב בו אנשים נכשלים זה בזה מתוך בהלה של מנוסה (רש"י). באירוע הטראגי במירון התחוור עד כמה מנוסה כזו בה אנשים הורגים איש את אחיו בעל כרחם עלולה להיות הרת אסון.

אסון מירון התחבר גם לפרשנות חז"ל לפסוק זה, ולפיו כוונתו לכך שישראל נכשלים "זה בעוונו של זה" (שבועות לט, א). אנשים כושלים ונופלים בגלל פשיעתם או רשלנותם של אחרים. אינני עוסק בהסברים מיסטיים ולא בחיפוש אשמים, אלא בכך שכאשר מתרחשות תקלות חמורות שעולות באובדן חיי אדם, הן צריכות לשמש תמרור אזהרה לכל מי שנושא בתפקיד ציבורי ולכל אדם בישראל.

מקרי מוות רבים מתרחשים בסביבתנו בתאונות דרכים, בתאונות עבודה ובתאונות בבית ובחצר, והמשותף לרוב ככל המקרים הוא שניתן היה לעשות יותר כדי למנוע אותם. אנשים רבים המדקדקים בקלה כחמורה במצוות שבין אדם למקום ואף במצוות שבין אדם לחברו, מזלזלים בדרישת התורה להקפיד על בטיחות. כל ינוקא מכיר את מצוות התורה: "וחי בהם" ואת הפסוק: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", וכל בר-בי-רב שמע על דברי חכמים: "חמירא סכנתא מאיסורא" שנפסקו להלכה: "יש לחשוש לספק סכנה יותר מספק איסור" (רמ"א יו"ד קטז, ה). אולם בעניינים אלה יש פער בלתי נסבל ובלתי נסלח בין ידיעה ליישום.

ההלכה פירטה דוגמאות ליישום של עקרונות אלה וקבעה: "ומצוות עשה לבנות ולתקן המקומות שלא תהיה בהם סכנה" (ספר המצוות, קפ"ד), ומצוות לא תעשה מזהירה אותנו "מלהשאיר מכשולים ומוקשים בעירנו שלא יאבדו בהם בני אדם" (שם, רת"ח). ואם אדם "הניח המכשולים ביטל מצוות עשה ועבר על 'ולא תשים דמים בביתך'" (רמב"ם, הלכות רוצח פי"א).

כבר חכמי המשנה הטילו אחריות מיוחדת על מנהיגי ציבור לתיקון מפגעים המסכנים את שלום הציבור. הם אף קבעו שאם הם לא עושים את הדרוש "כל דמים שנשפכו שם מעלה עליהם הכתוב כאילו הם שפכום" (מו"ק ה, א). וכך מסופר על רב הונא שנהג לצאת בכל יום מימות הגשמים לבדוק מפגעים ברחבי עירו, וכל קיר רעוע היה הורס (תענית כ, ב). עם זאת, לכל אדם יש גזרת אחריות בה הוא עשוי להשפיע כדי למנוע מפגעים, וזו חובה יהודית ואנושית גמורה, מהפסוק: "והיה עליך דמים", ומפסוקים נוספים.

ברובד השלישי, הפסוק "וְכָשְׁל֧וּ אִישׁ־בְּאָחִ֛יו" מהווה מקור לקביעת חז"ל "שכל ישראל ערבין זה בזה" (שבועות שם). ביסודה, ערבות זו קובעת עיקרון רוחני לפי נענשים בישראל האחד בגין חברו בשל האחריות ההדדית. אולם מעבר לכך התפרשה הערבות גם במובן של עזרה הדדית והתאחדות של יהודים בעת צרה. במדרש נאמר: "למה נמשלו ישראל לאגוז, מה אגוז אתה נוטל אחד מן הכרי כולם מדרדרין ומתגלגלין זה אחר זה, כך ישראל – לקה אחד מהם כולם מרגישין", (שהש"ר ו, יז). ואכן, יכולנו לחוש היטב בימים לאחר האסון במדרון מירון, כיצד רגשות הסולידריות היהודית גאו והכאב האנושי איחד את העם לאבל לאומי.

גם במלחמת ששת הימים ידע עם ישראל להתאחד מול אויביו, ולראשונה בתולדות המדינה אף הוקמה ממשלת אחדות. מתוך כך זכינו אז לברכה שבפרשתנו: "וְרָדְפוּ֙ מִכֶּ֤ם חֲמִשָּׁה֙ מֵאָ֔ה… וְנָפְל֧וּ אֹיְבֵיכֶ֛ם לִפְנֵיכֶ֥ם לֶחָֽרֶב" (כו, ח). שחרור ירושלים הוסיף רוח גבית לערבות ההדדית, ותרם את חלקו לאחדות הלאומית. כיום, מבין המחלוקות והפילוגים אנו שואלים ומתפללים: מתי תצליח ירושלים לשוב להיות "עיר שעושה כל ישראל חברים" (ירושלמי חגיגה ב, ו).

(בהר בחוקותי תשפ"א)